בשבוע שעבר היה לי קטע עם T, משהו קטן וזניח אבל שמתי לב אליו כי הגבתי בלי שום פרופורציה. כאשר אין פרופורציה בין מה שקרה לבין התגובה, שווה להתבונן על מה שקרה, כי זה תמיד קשור לאיזה מנגנון או דפוס ולאו דווקא לאדם שמולו זה קרה או לסיטואציה שבה זה קרה.
מה שקרה הוא שקמנו בבוקר אחד בלי תכניות מיוחדות (לא שהיה ידוע לי על תכניות כלשהן). אני עוד הייתי בשלב של הקפה הראשון ו-T עבד קצת בגינה, ואז הגיע ע'. לא ידעתי שהוא אמור להגיע אבל שמחתי לקראתו כרגיל, והוא הצטרף אל T בגינה, ואני הלכתי...כנראה לשירותים.
כשיצאתי הם לא היו. וגם הרכב של T לא היה.
כאמור לא ידעתי על תכניות כלשהם, אבל באותו רגע זה לא ממש הטריד אותי. כלומר - אני כן אוהבת לדעת מה הלו"ז של T במהלך היום ואני תמיד מיידעת אותו בלו"ז שלי - ובמיוחד מעדכנת אותו אם משהו משתנה. אבל באותו הרגע זה לא היה עניין. עדיין לא.
הרמתי אליו טלפון לשאול איפה הוא. התברר שהם נסעו יחד לפגוש חבר של ע' כדי להתייעץ איתו לגבי עסק חדש שהם חושבים להקים.
"אה, לא ידעתי שזה מה שתכננת היום" אמרתי לו, ואז הוא אמר "בטח שידעת, אמרתי לך, אנחנו מדברים על זה כבר שבוע" ואז קפץ לי הפיוז.
זה קורה הרבה, ה"אבל אמרתי לך" ולפעמים זה מלווה ב"את לא מקשיבה" או "את לא זוכרת". ואני יודעת בוודאות שהוא לא אמר לי. אולי הוא אמר ל-ע' (זה מאד הגיוני - הוא אומר ל-ע' וחושב שהוא אמר לי, ולהיפך). ומשהו ב"אבל אמרתי לך" או "את כן יודעת, פשוט שכחת" מקפיץ אותי.
מה אני שומעת כשהוא אומר את זה? אני שומעת "את דפוקה, משהו לא בסדר איתך". אני לפעמים שומעת "את לא מקשיבה כשאני מספר לך דברים". אבל בעיקר אני שומעת "את משקרת, את כן יודעת". זה לא מה שהוא אומר, אבל זה מה שאני שומעת.
אגב - אם קורה משהו כזה והוא אומר "אופס, שכחתי להגיד לך" אז שום דבר לא קורה. הכל בסדר.
והמאמן שלי מבקש ממני לתאר לו מה קורה לי בגוף כאשר אני משחזרת את השיחה הזאת, את רגע ההתעצבנות. התחושה שלא מאמינים לי. וישר עולות לי דמעות לעיניים והן שורפות. אבל מייד אני זזה מהתחושה הזאת, לא מסוגלת כנראה לשהות בה. אבל אז השרירים של הרגליים מתכווצים. והוא מבקש ממני להתרכז בתחושה הזאת של הרגליים ולשים לב לנשימה שלי.
ולראות איזה זיכרון עולה.
ובהתחלה לא עולה זיכרון. רק תחושה חזקה של ידיעה שמי שלא מאמין לי זאת אמא שלי. ולא עולה זיכרון ואני שוהה בתוך התחושה ומרוקנת את המוח...ובכל זאת קופצות מחשבות, ועולה לי שיר שכתבתי על זה בגיל 14 או 15....על זה שאמא שלי לא מאמינה לי, ושבאמת אני משקרת לה. ולא אמרתי את זה למאמן, ומרוקנת את המחשבות וממשיכה להתרכז בתחושה הפיסית. ואז עולה סצינה מגיל 13 שלדעתי כבר עלתה באימון בעבר בהקשר אחר.
זה קורה הרבה - שעולה אותו זיכרון. לי זה עוד לא כל כך קרה אבל אני יודעת שזה קורה.
בסצינה אני בת 13 ועדיין בארה"ב, חברה של ק', מערכת יחסים בעייתית למדי - ילדה מבית כנראה בעייתי (לא הייתי אצלה ולא הכרתי את הוריה אבל ברור לי שזה היה בית בעייתי) שהתקרבתי אליה מאד ואפילו חשבתי שאני מאוהבת בה, אהבה לסבית. וק' אהבה מאד לספר לי סיפורים שזעזעו אותי עד עמקי נשמתי. איני יודעת עד היום אילו מהסיפורים היו אמת ואילו בדיה. באחד הסיפורים היא קיימה יחסי מין עם ילד אחר כבר בגיל 9 או 10. בסיפור אחר היא ניסתה להתאבד עם סכין. ועכשיו, בזיכרון שעלה, ק' סיפרה לי שהיא עישנה סמים. אני הייתי מאד מאד מודעת לסכנת הסמים - לימדו אותנו על סמים והתמכרות בבית הספר וגם הגיעו מכורים לשעבר לדבר איתנו בכיתה. דאגתי מאד ל-ק' והסתובבתי די מצוברחת אחרי ששמעתי את הסיפור הזה, ואמא שלי קלטה אותי כמובן והתחילה לחקור אותי מה עובר עלי. לא רציתי לומר כמובן אבל בסופו של דבר היא הצליחה לחלוב את זה ממני ופלטתי "ק' לוקחת סמים". באותו רגע אמא שלי התפרצה, בזעם, בדאגה, בלחץ אטומי - אמרה שהיא שמה סוף לחברות ביננו, שאסור לי להתראות איתה עוד, שהיא תלך למחר ליועצת בבית הספר לדווח על כך....ואני נבהלתי נורא. רציתי לקחת את דברי בחזרה. לעשות כאילו הם לא נאמרו מעולם. ואי אפשר היה. אבוד. מילותיי יצאו ממני ועכשיו הם אצל אמא שלי ואין דרך לבטל זאת. התחננתי שהיא לא תלך ליועצת. לא רציתי שק' תסתבך. ניסיתי לומר שהמצאתי את זה, שסתם אמרתי. זה לא הלך כמובן. מאותו הרגע ועד שחזרנו ארצה באותו קיץ, אמא שלי הסיעה אותי בכל יום לבית הספר ובחזרה, על מנת לוודא שאני לא מתראה עם ק' (לפחות לא מחוץ למסגרת הלימודים).
והמאמן שלי ישר רואה הקשר (אחד מני רבים) - כלומר, אמא שלך וידאה שהיא יודעת כל יום מתי את מגיעה לבית הספר ומתי את חוזרת ממנו. אז בין היתר הילדה שהיית הסיקה שאם היא תוודא שיודעים בכל רגע היכן היא ומתי היא תחזור, לא יבואו אליה בטענות ולא תצוץ בעייה של חוסר אמון.
תכל'ס נכון. זה המנגנון שלי. למנוע מצב של חוסר אמון, אני מראש מיידעת. על כל צעד. וזה יותר מזה - לפעמים כאשר אני בדרך הביתה אני מוצאת את עצמי רוצה להתקשר ולומר שאני בדרך הביתה, ואז שואלת את עצמי בשביל מה, הרי הוא יודע שאני אמורה להגיע עוד מעט וזה גם לא מטריד אותו ובכלל - כאשר אגיע הוא יידע שהגעתי. ובכל זאת לפעמים אני מתקשרת מהדרך.....
הקשר אחר הוא כמובן הצורך שלי לדעת מה הלו"ז שלו. אז כאן אני מה? אני הופכת לאמא שלי? הרי אם יש דבר אחד שאני יכולה בוודאות לומר על T הוא: אין לו יכולת או רצון לשקר או להסתיר. הוא ישר כמו סרגל, ישר מדי יש אומרים - כל אחד יודע בדיוק מה הוא מרגיש כלפיו, הוא לא יודע להעמיד פנים. אז לא - כאן בעצם זה יותר ה"אמרתי לך, את לא הקשבת" או "את לא זוכרת". התגובה שגורמת לי להרגיש שמשהו לא בסדר איתי. בעצם כמו שאני דאגתי לחברה שלי ק', סיפרתי לאמא שלי שהיא אמרה לי שהיא לוקחת סמים, והתגובה של אמא שלי היתה להתפרץ עלי. לבוא בטענות אלי. מתוך דאגה ואהבה כמובן - אבל בדרך שהבהילה את הילדה בת ה-13 וגרמה לה להתכווץ. גרמה לה לשתוק. גרמה לה לחשוב 100 פעם (מאז ועד היום) לפני שהיא פותחת את הפה לספר משהו. הפחד מפני התגובה הזאת. ההתפרצות המבהילה. ההגבלות שמגיעות בעקבותיה...
וכאן המאמן שלי שואל אותי - לו הילדה היתה יכולה להיות פעילה - לו יכלה להגיד הכל, לו היה לה החופש לעשות הכל - ברגע הזה של ההתפרצות של האמא. מה היתה עושה? מה היתה אומרת? ופתאם מצאתי את עצמי מדברת ישירות אל אמא שלי, ובוכה, ואומרת לה "למה את מתפרצת עלי? אני זקוקה לאוזן קשבת, אני זקוקה לחיבוק בסך הכל. חברה שלי ממלאה את הראש שלי בדאגות ובחרדות, וייתכן מאד שהכל מצוץ מהאצבע, וייתכן שלא - אני צריכה שתתני לי לדבר. שתתני לי להביע את הפחדים שלי. לו נתת לי צ'אנס הייתי מספרת לך שנראה לי שלא טוב ל-ק' בבית, מרביצים לה או מתעללים בה נפשית...אולי היא באמת עישנה משהו ואולי סתם רצתה את תשומת לבי. והאמת היא שאם לא היית מייד נכנסת ללחץ ומתפרצת עלי, אולי יחד היינו מגיעות למסקנה שכן כדאי ללכת ליועצת, אבל לספר לה את כל התמונה - ולהזהיר שאולי מסוכן ל-ק' בבית ואולי יש דרכים עקיפות לברר אם היא לוקחת סמים, כי אם יקראו להורים שלה ויאשימו אותה ייתכן שהם יפגעו בה. כי היא סיפרה לי עוד כל מיני סיפורים לפני כן - שהיא ניסתה להתאבד לפני כמה שנים, שכבר בגיל 9 או 10 היא שכבה עם נער...ואין לי דרך לדעת אם כל זה נכון או סתם צורך בתשומת לב. אבל אולי היא באמת זקוקה לעזרה...אבל את - אמא - לא מקשיבה לי בכלל. שמעת משהו שהלחיץ אותך ומרגע זה את אוטמת את עצמך ורק מגיבה. מגבילה את התנועות שלי, מנסה לנתק את החברה מחיי - סוגרת בפני את הדבר היחיד שאני כן זקוקה לו - הקשבה והכלה. לא שיפוט, לא פתרון ובוודאי לא עונש"
אז אני מתארת לעצמי שאפשר למצוא הרבה הקשרים בין הסיטואציה לבין הזיכרון, ועליתי על אחוז קטן מהם. אבל הקטע האחרון - הילדה הפעילה שפונה בפעם הראשונה לאמא שלה בצורה כל כך ברורה וישירה ואומרת - זה מה שאני זקוקה ממך אמא. זו היתה פריצת דרך עבורי. זה מה שהיה חסר לי בילדות וזה מה שמנהל אותי עד היום. התחושה שאני לא יכולה לומר הכל ולזכות בהקשבה נטו, בהכלה, בקבלה. תמיד תהיה תגובה, תמיד התגובה תפגע בי. אז עדיף לא להגיד.....ובמקרה זה עלה עכשיו - בתגובה שלי ל"אבל כן סיפרתי לך" של T, לא יודעת אם יש קשר ישיר. הקשר הוא שאני מרגישה שאומרים לי "את משקרת". זה מכווץ אותי. זה מקטין אותי. זה מגביל אותי.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
