האורחים שלנו נחתו בששי אחרי הצהריים, ואחרי המתנה ארוכה באלדן בשדה התעופה הם יצאו לכאן, ובסופו של דבר הגיעו - אמנם עשו עיקוף מעורר התפעלות (כי הווייז לא עבד לו וכמובן שהוא לא התקשר לבקש רענון להוראות ששלחתי לו כבר במייל) אבל הגיעו בזמן לארוחת ערב ששי.
הארוחה היתה כיפית מאד, האווירה היתה נהדרת - הילדים שלו (בת 5 ובן שנה וחצי) מתוקים מאד (והילדה חכמה ברמות אחרות) - אמנם אין להם גבולות או משמעת בשיט, אבל הסתדרנו.
הם באמת חמודים וגם מאד מנסים להתחשב, הילדים שלהם זקוקים נואשות לתשומת לב - גם מהסוג החיובי - לשבת איתם, לדבר איתם, לצייר איתם, להקריא להם סיפור, לשחק משהו, לנדנד על הנדנדה (כן - בן השנה וחצי עולה לבד על הנדנדה בחצר שלנו ואני מתפללת שהוא לא יתרסק) - וגם מהסוג המשמעתי - אף אחד מהילדים לא מתייחס להורים כשהם אומרים משהו, אם זה כן או לא, תעשה משהו או אל תעשה משהו - הם מותחים את הגבולות כמה שהם יכולים כי הם מחפשים אותם (את הגבולות, וגם את ההורים - שנוכחים נעדרים) - ולא ממש מוצאים.
והצרה הכי גדולה - לאשתו של בן הדוד כנראה נקרע עור התוף בעת הנחיתה בנתב"ג - אז בפועל היא סובלת מרגע שהם הגיעו. דרך חברים וקרובי משפחה רופאים השגנו לה אנטיביוטיקה וטיפות אנטיביוטיות (לפי המלצת חבר רופא א.א.ג מאנגליה) אבל היא ממש סובלת והיום כבר ניסינו להשיג להם תור אצל א.א.ג ומשום מה אף אחד לא זמין. שלא נדע, אפילו גיליתי ככה שהא.א.ג הוותיק והמעולה שהיה לי נפטר לפני שבוע. בקופת החולים שלנו המליצו לנו פשוט לקחת אותה לבית חולים. לא יודעת למה בן הדוד מתמהמה עם זה, ממשיך לנסות עוד קרובי משפחה ועוד חברים שישיגו תור אצל א.א.ג שהם מכירים - לדעתי עוד היום חייבים לקחת אותה למיון. אבל הם עצמאיים, יש להם רכב, הוא רופא בעצמו (קרדיולוג) והם ילדים גדולים ויחליטו בעצמם.
אנחנו הבהרנו להם בצורה החביבה ביותר אבל הברורה ביותר שכיף לנו שהם כאן אבל הילדים באחריותם (וההורים שלו בארץ, הגיעו גם הם לחתונה המשפחתית) כאן ליד במלון בנתניה אז אם הם צריכים להשאיר עם מישהו את הילדים - בבקשה לסבא וסבתא שלהם), וכמו כן חידוש המלאי במקרר - של אותם מצרכים שהם צורכים בכמויות לא הגיוניות: למשל, התינוק הזה שותה בערך 2 ליטר של חלב ביום, ויחד הם סיימו שתי חלות בסופשבוע הזה (אנחנו לא ממש צרכנים של לחם). זה לא אומר שאנחנו לא מציעים להם שתייה, או לא יושבים איתם יחד לארוחות (ו-T הכין אתמול פיצה - כמה פיצות - וגם הזמנו את ההורים שלו לארוחת ערב), אבל הם מבינים שיש לנו גבולות לגבי רמת האירוח. וזה מסתדר.
לקח להם שעות לצאת היום מהבית, ודווקא הבוקר בתי הביאה את נשמותק לכמה שעות כי כאבה לו הבטן ואתמול הוא הקיא והרגיש ממש לא טוב ולא אכל כלום והיא היתה חייבת להיות כמה שעות בעבודה.
הילדה - שכמו שהיא חכמה ויפה ומתוקה ככה היא לא מפסיקה לדבר ולשאול שאלות ולצרוך תשומת לב - והילד, שלא הפסיק לבכות, כנראה כי הוריו היו טרודים בדברים אחרים, מאד הפריעו לנשמותק - שגם רגיל לאווירה רגועה יותר וגם פשוט היה סמרטוטי. עזבתי הכל ופשוט ישבתי איתו, סיפרתי לו סיפורים (בתוך הבלגן והרעש) וביקשתי בעדינות מהילדה לזוז בכל פעם שהיא הסתירה לו את הטלוויזיה, והסברתי לה בסבלנות שהוא לא מרגיש טוב - ובסוף ההורים התארגנו ויצאו והיה פה פתאום שקט.
הילדה הזאת באמת מדהימה. כבר כשהם הגיעו היא התעדכנה בשמות של כולנו ומה תפקידנו במשפחה (כולל התזזיתית, שהיתה נבוכה מהשאלה ושאלה אותי מה לענות - אמרתי לה adopted daughter ונראה לי ששתיהן אהבו את התשובה). אחרי כן היא ראיינה כל אחד לגבי מה הוא עשה היום (ממש כמו מבוגרת), ומתי יום ההולדת שלו (והיא זוכרת - לא רק את התאריך, אלא היא יודעת לומר לך באיזה יום בשבוע זה נופל השנה).
בשבת ברחנו לחדר כושר לכמה שעות, וכשחזרנו אכלנו כולנו צהריים ביחד. היא שאלה אותי האם השעה 12:00 וכשאמרתי שלא, שכבר 13:30, היא שאלה אז למה אנחנו אוכלים צהריים עכשיו. מאד הטריד אותה שלא אכלנו ב-12:00 ודי חפרה על זה, ובסוף אמרתי לה שעוד מעט 12:00 באנגליה וזה הרגיע אותה.
לגבי התזזיתית לכאורה שום דבר לא השתנה - אבל משהו אצלי השתנה. משהו נרגע. משהו בי הבין שהיא כמו שהיא, ואולי לא נצליח באמת "להציל" אותה מעצמה או מנסיבות חייה, אבל כל עוד אנחנו מקבלים אותה כמו שהיא ודואגים לה ואוהבים אותה - אנחנו עושים משהו טוב.
פעם ביומיים בערך היא מתפרקת לגורמים, ולא משנה מה הטריגר שגורם לזה. היא בוכה, צועקת, מאשימה אנשים או חברות (למשל החברה הסלולרית שלה) בדברים שהיא בעצם אחראית עליהם (היא גומרת את כל חבילת הנתונים שלה לפני שנגמר החודש ומתפלאת שאחר כך הם מחייבים אותה בתוספת). למדתי לא להתרגש מזה. נותנת לה לשפוך, משקפת אותה, ואחרי שהיא נרגעת (ולאחרונה היא נרגעת קצת יותר מהר) אני מחבקת אותה, אומרת לה שזה קורה לפעמים וזה בסדר, אנחנו מסוגלים להכיל את זה ואוהבים אותה בלי קשר. נראה שזה עוזר במשהו.
היום עשיתי ניסוי (שאני מקווה לא יהיה חד פעמי) - הלוויתי לה כסף לקנות בגד חדש לחתונה המשפחתית. נגמר לה (כמובן) הכסף והמשכורת (עבודה + צבאית) ייכנס רק בתחילת החודש (החתונה ב-31/5). אמרתי לה שזו הלוואה ושאני מצפה לקבל את הכסף בחזרה ברגע שנכנסת לה המשכורת לחשבון. אמרתי לה שזה קשור לאמון שהולך ונבנה ביחסים ביננו.
נראה מה יהיה.
אני מאד רוצה לשבת איתה על תקציב וללמד אותה איך לתכנן את ההוצאות שלה ולסדר אותן לפי סדר עדיפות - בשלב ראשון אפילו רק להסתכל על ההוצאות שלה ולהבין כמה הלך על כל דבר - אבל כרגע היא בהתנגדות, היא עוד בשלב של "ההורים שלי אמורים לספק לי כל מה שאני צריכה או רוצה, ולכן אני מפצה את עצמי וקונה מה שבא לי" ומסרבת לקחת אחריות על עצמה בתחום הזה. אז אני לא לוחצת. אני לא רציתי להיות "מאפשרת" ולהלוות לה כסף לאחר שגמרה אותו לפני סוף החודש, אבל באמת שאין לה בגד סביר (לא חושפני מדי) ללבוש בחתונה ואני מבינה שחשוב לה לעשות על המשפחה המורחבת רושם טוב.
לגבי האימון - הבנתי שהייתי צריכה להתבונן על האפשרות של "מותר להחליט להפסיק לאמן" כדי להבין שאני כן רוצה לאמן. הייתי חייבת לחקור את ה"אני לא מאמנת מספיק טובה" כדי להבין מה זה אימון ומדוע מה שאני עושה הוא לא רק מספיק טוב אלא גם עוזר למתאמנים שלי להכיר את עצמם ולהתקרב לעצמם ולפרוץ דרך. פניתי לחברה מקבוצת המנטורינג שהציעה לקשר אותי עם בתי ספר שאולי מעונינים לאמן את צוות המורים - בתרומה.
שמעתי סוף סוף מרוני גלבפיש, אליה פניתי לפני כמה שבועות בשאלה אם היא מתכננת אולי סדנת כתיבה כאן באזור - ונרשמתי בינתיים לסדנא חד פעמית שהיא עורכת באבן יהודה ביום ראשון הבא. אם יהיו מספיק נרשמים, היא אמרה, ייתכן שהיא תפתח כאן סדנת כתיבה יוצרת. התרגשתי. מקווה שזה יהיה כיף ושיהיה לזה המשך.
זהו - וכמו שטליק אומר תמיד - תהיו טובים 😊
וגם כאן כמובן
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
