והנה הגיע הקיץ הבלתי נמנע.
כאן בשרון (כמו בכל מישור החוף) כבר לח ודביק ומתמעטות השעות בהן אני מסוגלת לחיות בלי מזגן....
עדיין מתעקשת לעשות זאת עם הקפה של הבקר, בגינה עם בעלי....וגם אז לפעמים אין ברירה אלא להפעיל את המאווררים הנהדרים שהוא התקין בפרגולה, המיועדים במיוחד למטרה זו.
וגם לפעמים עדיין בשעות הערב המאוחרות, בעיקר כאשר כבר נמאס מהאוויר המזגני.....
עץ הליצ'י שלנו כבר מבשיל יפה, וחלק מפירותיו כבר ניתנים למאכל....מעולם לא אהבתי ליצ'י עד שלא טעמתי את פירות העץ שגדל אצלנו בגינה. וגם היום איני אוהבת את הליצ'י שמוכרים אצל הירקן או בסופר.
יש בליצ'י שלנו משהו מיוחד...מן חמצמצות עדינה שמתלווה למתיקות...שגורמת לו להיות הליצ'י "הכי טעים בעולם".
הלימודים שלי מרתקים ממש, גם הפסיכו-אסטרולוגיה וגם "נקודת מפנה" - שעומד להסתיים השבוע.
בשיעור האחרון למדנו על פחד - זה היה אחד השיעורים הקשים ביותר שעברנו.
בשיעור תרגלנו חזרה לרגע של פחד שחווינו בילדותנו. למותר לציין שלאחר מכן, בעת השיתוף, עלו כמה חוויות קשות ביותר, שכולנו הגבנו אליהן (כמובן מתוך החוויות של עצמנו). היו משתתפים שהתייפחו בקול....כמה קשה לשחזר רגעי פחד, וכמה משחרר הבכי....
בתרגיל דמיינו (איש איש לעצמו) רגע של פחד בילדותנו - בדגש על העלאת התחושות הפיסיות שהרגיש/ה הילד/ה שחווה את רגע/י הפחד. מזכירה לכם שבשיטת האימון הזאת - הכל מתחיל (ומטופל!) בגוף!
אצלי התחושות של הפחד מתבטאות בקושי לנשום (מהיר ושטוח), משהו (כמו תמנון) רובץ לי בחזה ומתפשט גם לגרון....משתק...מקפיא...
בשלב זה של התרגיל צריך היה לנסות לראות אם היה משהו שאותו/ה ילד/ה יכול/ה היה/תה לעשות באותו זמן - בזמן שחווה את הפחד.
באופן גורף נראה לי שהילד/ה שהיינו היה/תה בדרך כלל חסר אונים ברגעי הפחד הגדול...אבל אני מניחה שזה תלוי בסיטואציה (ובילד).
לאחר מכן התבקשנו לעזור לילד/ה שהיינו. לגשת אליו/ה, לעשות משהו עבורו/ה. לחבק, להרחיק ממקום הסכנה, אם היתה, לנחם, להרגיע.
ואז התבקשנו לדמיין לעצמנו מקום שמח, מקום שעשה לנו טוב (אמיתי או מדומה) ולקחת את הילד/ה איתנו ולשהות שם.
סתם עובדה מעניינת - רבים מהמשתפים סיפרו על חוף כלשהו בתאילנד....(אני טרם ביקרתי שם).
מתוך השיעור הזה עלו לי שתי תובנות.
האחת היא, שהבנתי שכאשר לכאורה "התגברתי" על הפחד בגיל 12 (כפי שסיפרתי בפוסט הזה) בפועל פשוט התנתקתי ממנו. נוצר ניתוק ביני לבין רגשות הפחד ששלטו בי עד אז....והניתוק היה מנגנון ההשרדות שפיתחתי אז, ואשר שירת אותי בנאמנות מאז ועד היום.
אבל הפחד ההוא לא נעלם, ועל מנת להכיר אותו ולפוגג אותו, אצטרך לשחזר אותו, לחוות אותו מחדש - לשהות בו (בעיקר בתחושות הפיסיות שיעלו בעקבותיו) ועל ידי כך - בתקווה - להמיס אותו.
התובנה השנייה קשורה לאותו פחד שעליו עשיתי את התרגיל, ועליו גם סיפרתי בפוסט ההוא: הפחד מאנשים עם זקן.
כל חיי ידעתי שבילדותי הרחוקה (כמה רחוקה? עד כמה מוקדם אני זוכרת? גיל 3 אולי...) הייתה בי אימת מוות מאנשים עם זקן, זקן כלשהו - עבות כמו של החרדים או מטופח כמו של סוכן הביטוח שלנו שהיה מגיע פעם בשנה ונותן להורי במתנה לוח שנה......
מה שאין לי מושג עד היום (וכנראה שגם להורי אין מושג) זה מתי נולד הפחד הזה. מה גרם לו. מי גרם לו, ומתי.
כמו שכבר אמרתי - אנחנו לא בהכרח זוכרים, בעיקר אם אלו חוויות מהתקופה הפרה-וורבלית (לפני שדיברנו, אז לפני שהיו לנו המלים)...אבל הגוף זוכר.
זהו, אז הקורס הזה עומד להסתיים השבוע, אבל החלטתי להמשיך את האימון האישי.
הבנתי שיש לי עבודה עם עצמי ומתאים לי להמשיך לטפל בעצמי.
הבנתי שפתחתי כל מיני דלתות לנפש שלי ולא ממש מתאים לי להשאיר את עצמי ככה - עם חצאי הבנות ותובנות.
חוץ מזה אני עדיין חושבת להמשיך לקורס מאמנים בחורף הבא, והאימון הזה (באותה שיטה שאני מתכוונת ללמוד) יסייע לי להכיר ולהפנים היטב את השיטה.
קורס הפסיכו-אסטרולוגיה מהנה ביותר וגם הוא פוגע לעיתים קרובות בנימי הנפש ...
המורה שלי אמנם צעירה וחסרת ניסיון (זה לה הקורס הראשון שהיא מלמדת פסיכו אסטרולוגיה, למרות שהיא כבר מורה מנוסה ליוגה הרבה שנים) ויש לה עוד הרבה ללמוד בתחום ההנחייה וההוראה - אבל אני דווקא מרגישה זכות גדולה להיות בין תלמידיה הראשונים, לקבל את הראשוניות הזאת, הבוסר הזה (וברור לי מאד שהיא ניחנה בחוכמה, ידע והבנה עמוקה מעבר לשנותיה) והזכות לתת לה את המשוב שהיא זקוקה לו.
לקורס הזה הולכת איתי חברה ותיקה, שבשנה האחרונה הידקנו את הקשר ביננו (אולי משום שגם היא לא עובדת כרגע....)
החברה הזו, אלמנה ואם ל-3 ילדים לא קלים, נמצאת במצב נפשי לא קל בשנים האחרונות - ונראה לי שבין היתר החברות ביננו מטפלת בה כרגע....
פה ושם אני גם מטפלת בנכדים, למרות שאני בעיקר נהנית איתם כשאני יכולה.
בכל השבוע שעבר היה השמנדוב חולה (יחד עם חצי מהקבוצה שלו בגן ורבע מהגננות) באיזה חיידק (התברר בדיעבד שזה היה חיידק) שתקף את העיניים, מערכת הנשימה, גרון והתלווה בחום גבוה. בסופו של דבר כולם קיבלו אנטיביוטיה ותוך יומיים/שלושה זה עבר....
אז ביום ראשון (יומיים אחרי תחילת קבלת האנטיביוטיקה) שמרנו על השמנדוב, בעלי ואני, ולמרות שהוא עדיין לא היה 100% בריא, נהננו איתו מאד...
בתחום כאבי הגב התחלתי ללכת לאוסתיאופט ממש טוב בתל אביב, שמשלב בטיפול שלו עיסוי (ידני ובעזרת מכשירים ואלקטרודות) ותרגילי התעמלות לחיזוק השרירים שלי, שהתברר שבאזורים מסוימים בגב, רגליים וגם בטן - חלק חלשים מאד! וזאת למרות הספורט שאני עושה.... אז נוספו לי עכשיו תרגילים חדשים לרפרטואר, גם בבית וגם בחדר כושר - וגם לשם אני ממשיכה ללכת באדיקות!
בעוד פחות מחודש מגיע בני לביקור, וגם חברתו המתוקה, לחודש שלם.
כשבוע אחריו מגיעים גם הורי, גם הם לחודש...
בקיצור - קיץ חם ומהנה צפוי בבית משפחת אמפי.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
הבקבוק שלו נעלם עם השנים וגם את "החלב שנשפך" עליו כבר לא ממש מזהים, אבל הוא עדיין כאן והוא עדיין חמווווד...
