יום שני. ההקלה בעומס החום מתבטאת בירידה של מעלה אחת בקושי, עדיין הביל אבל בהרצליה, לפחות, יש בריזה - וזה תורם המון.
ההנחיות של בתי היו לאסוף את נשמותק מוקדם מהרגיל מהגן, להצטרף אליה ואל חכמוד בגן שלו למסיבת סיום הצהרון. היא חייבת לצאת לעבודה ברבע לארבע.
נשמותק רץ לזרועותי בשמחה רבה ובאהבה רבה והלב שלי רוקד לקראתי.
בדרך לגן של חכמוד הוא מספר לי סוד, אותו, הוא אומר, הוא יספר רק למשפחה: רק לסבא, לאבא, לאמא, לחכמוד ולחתולה פ'. בזמן האחרון הוא רוצה צמצום. רק המשפחה המיידית. מרגישה בת מזל שכרגע, לפחות, T ואני כלולים אצלו בהגדרה הזאת. הסוד הוא שהיה להם יום מים בגן, והם כמובן התיזו זה על זה מים, וגם - וזה הסוד הגדול - על הגננת! והיא לא הצליחה "להראות להם מה זה" כדבריו, כי משהו באקדח המים שלה נתקע או שלא היו לה בו מים....הנאה גדולה!
ברחוב של הגן של חכמוד אין חניה בגלל כל הרכבים של כל ההורים שהגיעו למסיבת סיום הצהרון. אני עושה עוד סיבוב וחונה ממש בתחילת הרחוב, ובדרך נשמותק ואני מגלים כמה וכמה עצים שהשירו את עליהם החומים ממש כמו בשלכת. אני מקבל נאום/הסבר מאד מפורט איך צריך - בעזרת מסוק, אופנוע ים וחללית להגיע לאלוהים לנזוף בו איך יש שלכת בקיץ, ועוד לפני שאנחנו מגיעים לגן היעד מתחלף והפניה שלנו בעצם מתבצעת לחייזרים שחיים בחלל החיצון, ולא לאלוהים.
בגן בתי כבר לחוצה ללכת, החלק האומנותי הסתיים והתחיל החלק של הכיבוד. האתגר המיידי : להיפרד מנשמותק שראה אותה לחלקיק שניה וכבר צריך להיפרד ממנה. קשה לשניהם. חכמוד כעס קצת שפספסנו את המסיבה, עד שהסברנו לו שלא היינו מתוכננים להיות נוכחים בה, רק הורים היו מוזמנים, לא סבתות ולא אחים. זה הרגיע אותו. הוא לבוש בחולצה לבנה ועניבת נייר אדומה, כך כל הבנים והבנות עם פרח נייר אדום על השיער - ושניהם סיפרו לי אחר כך בהנאה ובגאווה איזה יופי של מסיבה זו היתה ואיך חכמוד השתתף נהדר והתגבר על המבוכה והביישנות.
כמובן שהפרידה מנשמותק היתה בסופו של דבר קשה יותר לבתי מאשר לילד, הוא מייד התאושש ופנה לשולחן הכיבוד, והיא עוד המשיכה להתייסר עם זה כל הדרך לעבודה.
אבל אז נפל לו הרוגעלעך מהצלחת החד פעמית לרצפה, והוא לא רצה אחר ולא רצה את זה כי הוא קרוע...והתחיל בכי. אחר כך היה בכי כשחתיכת אבטיח נפלה לו על הרגל. ואז הוא התחיל לצעוק פקודות. לא את זה, כן את זה, תביאי ככה, לא אחרת.
בתי קוראת לשלב הזה the fucking fours של גיל 4, כמו שיש את ה-terrible twos בגיל שנתיים.
זוכרת שחכמוד עבר את השלב הזה בדיוק כאשר נשמותק עבר את שלב גיל השנתיים והיה מאד סוער אז אצלם בבית.
נשמותק בשלב שבו הוא לא מסוגל להכיל שום דבר שלא מסתדר לו בדיוק איך שהוא רוצה.
או שהוא בוכה, או שהוא צועק, או שהוא מרביץ. אני נושמת. לא קל.
לפחות חכמוד בינתיים לא עשה שום דבר כדי להרגיז אותו בכוונה. גם זה קורה לא מעט.
אני מבקשת בשקט (כמה שאפשר בשקט כי ההמולה בגן גוברת על קולי) שלא יצעק עלי, מראה לו ברוגע שאין באמת צורך לבכות והכל מסתדר בסוף כמו שהוא רוצה, והוא נרגע.
הם עדיין זוללים כשכל ההורים והגננות כבר מסדרים את הכסאות ואת השולחנות סביבנו, ואני מרגישה כמו הסועדים האחרונים במסעדה.
אנחנו חוזרים לגן לפני שאנחנו מגיעים לרכב, כי שכחנו לקחת איתנו את תיק סיום השנה מלא בכל טוב (חוברת פתגמים, חוברת השירים שהם שרו השנה, ציורים) ואת שעון הקיר הגדול שכל אחד מהילדים הכין וקישט.
"סבתא", פותח חכמוד את השאלה השבועית הקבועה, "הבאת לנו משהו?" ואני צוחקת שכרגע בלסו מכל טוב הארץ ואין סיכוי שהם רוצים איזה ממתק, אבל - לכבוד מסיבת הסיום - אני מסכימה הפעם לקנות להם איזו הפתעה קטנה כשנצא לעיר. הילד זורח. ואני מתבדחת איתו. "אבל אל תכעס עלי שאני קונה לך משהו" והוא יודע - למרות שהוא רק בן חמש וחצי - שזו בדיחה. "די סבתא, את צוחקת עלי". ואני מספרת לו איך אמא שלי, הסבתא רבתה שלו, היתה עושה לי את זה כשהייתי קטנה, ואיך הייתי מטיחה בה "את יודעת שאני לא מבינה בדיחות" ודווקא את זה הוא אהב. "זה מצחיק" הוא אומר לי.
בבית נשמותק ממשיך עם התקפי הבכי והצעקות. הוא רצה לשתות מהכוס שכרגע חכמוד שתה ממנה, הוא לא מצליח להדגים לי כיצד אמא עשתה אתמול בערב כפיפות בטן (ביקשתי מחתני אחר כך שיראה לו איך עושים את זה - אין לי מושג איך מלמדים ילד בן 4 לעשות כפיפות בטן, זה פשוט לא הצליח לו) ועוד ועוד.
עוד לפני שעלינו הביתה היה בכי בגלל שהוא לא הגיע לכפתור של הזמנת המעלית או לכפתור של הקומה, וכאשר ניסיתי להרים אותו (כאשר עלי גם התיק שלי, גם שני התיקים שלהם וגם השלל של חכמוד ממסיבת הסיום) לחצתי לו כנראה על הבטן או הצלעות וזה כאב.....
זהו, נשברתי. די. אני לא מוכנה שתצעק עלי, נשמותק. גמרנו. את הדלת אני פותחת (תמיד יש תורות גם על העניין הזה), ומי שלא רוצה לשתות מים כי צבע הכוס לא מתאים לו שיסתדר לבד.
הוא מתעשת. מבקש סליחה. חכמוד מסביר לו שסבתא מאד רגישה ולא יכולה כשצועקים עליה. מאיפה הוא מביא את הדברים האלה?
אנחנו יוצאים לקפוארה רגועים, שמחים וטובי לב. כשאנחנו מגיעים כמה דקות לפני שהשיעור מתחיל, אנחנו מתיישבים על שפת המדרכה ומוצאים ביו-טיוב שני שירים שהם רוצים ללמד אותי: כביש החוף וברבי, שניהם שירים שלא היה קורה לי כלום לולא שמעתי אותם מעולם 😜 אבל הם אוהבים ומתלהבים ומכירים את כל המלים, וכך עוברות הדקות ואנחנו נכנסים. נשמותק חולץ סנדליו, מתיישב ראשון (כמובן) ליד המראה בזמן שהמדריכה מאיצה בשאר הילדים לעשות כמוהו.
חכמוד ואני יוצאים משם, תחילה לחנות הצעצועים כמו שהבטחתי - הוא בוחר משהו לעצמו ומשהו לנשמותק (הוריו "יודו" לי כמובן אחר כך על שלל הצלילים הרועשים שה"טלפון" הקטן של "ספידי מקווין" ושל "ספיידרמן" מצליח להפיק) וגם "בשותף" דף של "קעקועים" שכבר הרבה זמן הוא רוצה.
זה הלך יחסית מהר וגם עלה בסך הכל 15 ש"ח - ואנחנו שמים פעמינו לספריה העירונית מעבר לרחוב.
שם הוא שולף במומחיות רבה ובהצלחה יתרה את הספר "מעשה בג'ירפה, קרפדה ושלולית של דמעות" של ענת אומנסקי.
שככל שאנחנו קוראים בו אנחנו מבינים שהוא מתאים מאד דווקא להלך רוחו העכשווי של נשמותק......
הג'ירפה הזאת בוכה מכל דבר, ממש מכל דבר, בוכה שלולית שלמה של דמעות, והקרפדה - שמחפשת לה שלוליות לשחות בהן להנאתה, מצליחה להצחיק את הג'ירפה ולהרגיע אותה בכל פעם מחדש.
ממש כשאנחנו מתארגנים ללכת לאסוף את נשמותק מהקפוארה, מתקשר חתני שהוא הגיע מוקדם והוא כבר שם בחוג ממתין לנו. נסענו כולנו יחד הביתה במזגן, חתני פרס לכולנו אבטיח, ואז הכנסנו יחד את הילדים לאמבטיה - ולמרות שזה בדרך כלל הרגע שבו אני נפרדת מהם, לא בא לי ללכת.
בתי התקשרה שגם היא מסיימת מוקדם, התבטלה לה פגישה, וגם היא בדרך הביתה, אז נשארתי וכבר אכלנו כולנו יחד ארוחת ערב.
בשלב כלשהו חטף חכמוד משהו מידו של נשמותק, אשר מייד התחיל לבכות כמובן אבל גם הכניס לחכמוד צביטה רצינית בבטן. בתי לא הבחינה בכך, נזפה בחכמוד על החטיפה אבל לא אמרה דבר לנשמותק על הצביטה. נעלב יותר מאשר כאוב חמק חכמוד לחדרו, ואחרי כמה דקות באתי אחריו. ישבתי לידו בלי לומר דבר. כשהוא התחיל להתלונן על נשמותק ועל כמה שהוא הכאיב לו, הזכרתי לו שמי שהתחיל את העניין היה הוא, עם החטיפה. הוא המשיך להתלונן על כך שנשמותק תמיד מרביץ או צובט וזה כואב לו. שהוא היה רוצה שנשמותק כבר יפסיק עם זה כבר. אסור להרביץ ואסור לצבוט, הוא אמר. הסכמתי איתו שזה נכון, אסור לעשות את זה כמובן. בנוסף הצעתי שאולי כמות הצביטות והמכות תפחת אם חכמוד יפסיק להרגיז אותו כל הזמן. הסברתי לו שנשמותק לו יודע להרגיז בדיבורים ובחטיפות כמוהו, והדרך שלו להגיב היא לבכות, לצעוק ולהרביץ. הוא חשב רגע, ואמר שהיה מאד רוצה שנשמותק ירגיז גם אותו בדיבורים - אבל הסברתי שלא כל אחד יודע לעשות זאת, ועדיף שאף אחד לא ירגיז אף אחד - או שיבין שזו הדרך שנשמותק יודע להגיב בה.
הוא נרגע, לקח את דף ה"קעקועים" וביקש שאביא מספרים. הילד הזה, שבתחילת השנה חשש לצייר, לגזור, להדביק או לעשות כל עבודה מוטורית עדינה אחרת, לקח עכשיו זוג מספרים, גזר בדיוק רב מסביב לקעקוע שהוא רצה, הדביק אותו לזרועו ושפשף אותו בעדינות עם מגבון לח במומחיות רבה, והרי היה לו קעקוע למופת מעשה ידי עצמו. הייתי מאד גאה בו, על הדרך שהוא עשה. במצב רוח נהדר הוא חזר לסלון, והתיישבנו לאכול.
בתי וחכמוד סיפרו את כל מה שהיה במסיבת הסיום, נשותק סיפר שוב את הסוד על התזת המים על הגננת, ברקע איטליה ניצחה את ספרד בכדורגל....ולי היה אחר צהריים ממש ממש נהדר עם הנכדים...........ועם הוריהם.
וגם כאן כמובן
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
