אצל המאמן שלי אני נינוחה, מפטפטת על הבן והכלה שהגיעו, הוא שואל על ה-kodi - קצת כמו שיחת חולין.
מספרת על המתאמנת, איך היו לה פריצות דרך ואז סוג של נסיגה - נפילה - ואיך ניסיתי להסביר שככה זה, היא הגיעה לרמה הבאה, לשכבה העמוקה יותר, ושצריך לעבור דרך האיכס כדי להגיע לצד השני...על מה נתאמן היום? אין לי מושג!
מה קורה בגוף?
אז כן, אני בעיקר עם הגוף בימים האלה "של שן ועין" (צוחקת). בעקבות השתל יש לחץ באזור השן - ובשן שלידה.
העין הימנית (זו עם הקטרקט) רואה את העולם דרך עננה וזה מפריע.
כן, אני שמה לב שיש תנועה כלשהי בחזה, לאורך קנה הנשימה. סוג של חרדה. ציפיה. זה לא מפריע לנשימה, אבל זה שם.
ממה אני חוששת? רוצה שכל הטיפולים האלה יהיו כבר מאחורי. חוששת שהכנסת השתל "דחפה" את השן הבריאה שלידה, ואולי גרמה לה נזק - ואז הסיפור לא ייגמר בזה ויהיה צורך ב....עוד טיפולים כואבים. לא יודעת. רוצה שזה ייגמר כבר וחוששת שזה לא.
עם העין - גם כן רוצה כבר להיות אחרי הניתוח. ושהוא יעבור חלק. ובהצלחה. ניתוח הקטרקט הקודם היה קצת טראומטי. באמצע הניתוח האחות המסייעת פתחה זרם מים חזק ישירות לעין (במקום לסגור את הטפטוף כפי שהפרופסור ביקש) והוא נבהל נורא - חשש שזה גרם לנזק בלתי הפיך. זה בטוח גרם לכאבי תופת שלא ידעתי מה לעשות איתם (ועם עצמי) במשך כמה ימים...אבל תוך 24 שעות התברר שנזק לא נעשה לעין. הוא נרגע אבל אני נשארתי עם הבהלה....(שוב צוחקת)
המאמן מסב את תשומת לבי לכך שכאשר אני מדברת על משהו קשה, אני צוחקת. נכון, אני מאשרת. אני עושה את זה. מן מנגנון שכזה.
הוא שואל האם זה בא כדי להרגיע את האדם שאיתו אני מדברת. לא נראה לי. זה מרגיש לי יותר כמו ...להימנע משיפוט, מביקורת.
כשאני מדברת על משהו קשה מייד עולה בי חשש מפני ביטול, הקטנה, ביקורת. זה קשה? זה שטויות, מה את עושה עניין? וגם - יש לי נטייה לבכות בקלות. אם אני מדברת על משהו קשה, אם יש חשש שזה יעלה בי בכי - אני "פותרת" את זה על ידי צחוק.
אז כן - אפשר להתאמן על זה. להתרכז בתחושה - איזה זיכרון עולה?
ובאותו הרגע דווקא עלה זיכרון טרי, מיום קודם. ערב. T ובני ואני יושבים בסלון אחרי שכולם הלכו ומדברים. אני מספרת קצת על האימון שלי. גם כלתי מתאמנת (דרך סקייפ אצל חברה שלי מהקורס) והיא מתלוננת (על עצמה) שלא עולים לה זיכרונות. ואני מנסה להסביר שתמיד עולים זיכרונות, תמונות, קטעי משפטים, אסוציאציות - אבל אנחנו מייד פוטרים אותם כלא רלוונטיים ולכן נדמה לנו שהם לא עולים. אני נותנת דוגמא: האימון שבו עלה לי החדר בבית הורי וההחלפה בין הטפט של אחי לשלי, והצורך "להיתקע" עם הטפט שלא בחרתי. כביכול לא רלוונטי, לכאורה לא חשוב - אבל היה אימון מדהים. ואז T אומר: "אז מה? מה לא בסדר בזה?" כלומר: כולה טפט, למה לעשות מזה עניין? התחושה שלי - ביטול, הקטנה. סטירה. התגובה הרגשית שלי: "אוף בשביל מה פתחתי את הפה לידו?" והתנועה שהייתה לי בחזה קודם נעצרת, ובמקומה יושב גוש של ...עצב, כעס. והמאמן מייד מבקש לראות איזה עוד זיכרון עולה. ותוך שנייה אני בסלון בית הורי, גיל 16 או 17 - חזרתי מבית הספר ו"עשיתי את השטות" של לספר לאמא שלי שחברה שלי א' עיצבנה אותי או פגעה בי או...לא זוכרת אפילו מה היא עשתה. אבל לאמא שלי אסור לספר דברים כאלה - כי היא ישר הופכת ללביאה המגנה על גוריה. באותו רגע היא מחקה את א', אסור לי להיות חברה שלה יותר, והיא לא מסכימה שא' תבוא אלי. בשביל מה סיפרתי? אני יודעת שככה היא מגיבה, ולכן אני מאמנת את עצמי כבר שנים לשתוק. לא לשתף. לא לספר. בדיוק בגלל תגובות כאלה. אבל אבוד - נפלט לי. הנטייה שלי היא לספר. ו-א' אמורה להגיע אלי באותו יום ואין לי דרך להודיע לה לא להגיע - כי אין לנו טלפון בבית!
והמאמן שואל מה אמרתי לאמא - וברור שלא אמרתי כלום. לא הייתי מסוגלת לענות כשהיא היתה מתחילה ככה. שתקתי וחשתי את הגוש הזה בחזה, בגרון - בלסת. וגם שם אצל המאמן הגוש הזה נוכח - והכאב באזור השן מתגבר. ואני שמה לב שבדרך כלל כאשר אני ככה עצובה, מתוסכלת, כועסת, דואגת - התחושה מתפשטת לאזור הלסת. גם כשאין לי בעיות בשיניים. אז מה עשיתי אם לא עניתי לאמא? הוא שואל אם בכיתי ואני די בטוחה שלא. היו כמה שנים בגיל ההתבגרות שלי שלא בכיתי בכלל. בטח עליתי לחדר. או שאולי יצאתי לטלפון הציבורי הקרוב כדי להתקשר לא' לומר לה לא לבוא. והמאמן שואל אותי - אם הכל היה אפשרי, מה הייתי אומרת לאמא? מה הייתי עושה?
והמחשבה הראשונה שלי היתה "לא הייתי מספרת לה בכלל". אבל אחר כך זה התחיל לזרום. "למה סיפרתי לך בכלל? תמיד את מגיבה ככה! " והייתי בוכה. והמאמן שואל איך הייתי בוכה. אני חושבת רגע. הייתי בוכה תוך כדי שאני צועקת עליה. "למה את מגיבה ככה כשאני מספרת לך על פגיעה או עלבון? אני בסך הכל רוצה לשתף! " ושם בחדר המאמן אני מבינה את הרצון של אמא שלי להגן עלי, לגונן עלי. מבינה ומכירה את הפחד שלה שינצלו אותי או יפגעו בי. "אבל אמא, תני לי להתמודד לבד עם הדברים האלה. סמכי עלי שאני מסוגלת!" וזה בעצם כל העניין. זה ההקשר. ואני שמה לב שלא כואבת לי השן, בכלל. התחושה נעלמה, גם מהחזה וגם מהלסת. איך זה ייתכן? השן כאבה לי בלי קשר לזיכרון....
אבל פירוק הזיכרון העלים את הכאב. מופלא.
ואני מבינה שהדאגה הזאת - שטיפול השיניים לא עבר בשלום / לא יעבור בשלום, ויידרש המשך טיפול ....שניתוח העין לא יעבור חלק...הדאגה הזאת היא הדאגה של אמא שלי. ושאין בה צורך.
שמה שאני באמת רוצה זה לסמוך. מצד אחד לסמוך על רופא השיניים ורופאת העיניים שיעשו את עבודתם כראוי.
אבל יותר מזה - לסמוך על עצמי, שגם אם זה ישתבש - אני אוכל להתמודד עם כל מה שיקרה, כל מה שיגיע.
ואני מבינה שזו סוגיה ענקית אצלי - לסמוך. על עצמי. ועל אחרים. ונגעתי עכשיו - דרך אימון של כלום (כאילו) - במשהו עמוק מאד ורוחבי מאד...אני עדיין לא יכולה לאמוד איך זה ישפיע עלי, הפירוק הזה. ימים יגידו.....
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
