יוצאת לדרך חדשה

כמעט סוף הקיץ וכבר מריחה משהו שונה באוויר, ויש איזו בריזה לפעמים - למרות שעדיין חם ובעיקר לח.

היום יום הולדתו של אחי וכבר דיברנו על הבוקר. נזכרנו איזה מבאס היה יום הולדת יום לפני סוף החופש, וכיום זה ממשיך להיות מבאס כי גיסתי מורה וזה הזמן הכי לחוץ שלה. כבר שבוע היא בעבודה...לפחות נחגוג כולנו יחד בסוף השבוע. 

החלטנו להזמין את כל המשפחה (שוב) אלינו לארוחה במקום לסבול שוב במסעדה (שכמה שתהיה טובה, החוויה של השולחן הארוך והרעש גרמה לנו לפסול את האפשרות הזאת על הסף), כפי שגיסתי הציעה משום שהיא עצמה לא מסוגלת לארח כבר הרבה זמן.

גיסתי אישה מדהימה ואני אוהבת אותה אהבת נפש, אבל יש לה בעייה - היא כל הזמן חולה במשהו, ובדרך כלל יותר מדבר אחד בו זמנית.

זה משהו שנמשך שנים, מאז הילדות, ושום טיפול - פיסי או נפשי - לא הצליח בינתיים לפענח את התופעה או לרפא אותה.

כרגע הבעייה היא בעיקר דורבן - בשתי הרגליים - מה שגורם לכאבים עזים וכמובן חוסר יכולת לעמוד לאורך זמן. אז עבודה במטבח ואירוח יורדים מהפרק.

היא מציעה שנצא למסעדות כי לא נעים לה שתמיד אנחנו מארחים, אבל לנו לא אכפת בכלל לארח, וכפי שכבר כתבתי - בהרכב של יותר מארבעה או שישה אנשים מסעדה הופכת להיות מעיקה ולא נוחה. מה גם שהורי תמיד מתעקשים לשלם וזה ממש לא מתאים לי.

אז הבטחנו שלא נתפרע עם יותר מדי אוכל ובסוף גיסתי התרצתה והם יבואו. T אמר שנעשה על האש. נראה לי שיהיה ממש נחמד

בשני שמרנו יחד על הנכדים אחרי הצהריים כשבתי עבדה, כי T סיים כבר את קורס הייעוץ העסקי באוניברסיטה הפתוחה ושוב הוא פנוי בימי שני. הוא סיים את הקורס בהצטיינות יתרה, וכבר התקבל ללשכת היועצים העסקיים - דבר שהמרצה שלו טען שלא פשוט להשיג בלי המון ניירת ולפחות ראיון אחד.

הוא כל כך נהנה מהלימודים שהוא נרשם לסמסטר הבא לעוד שני קורסים, הפעם כחלק מתואר. נראה איך יהיה לו.

זוכרת כמה הוא דאג לי לפני שעזבתי את העבודה, חשש שאשתגע, שאשתעמם, שאטפס על הקירות. כמובן שזה לא קרה, אבל מה שמעניין שגם לו זה לא קרה. מאז שסגר את העסק לפני שנתיים וחצי הוא ממשיך כל הזמן להמציא את עצמו מחדש, עם תחביבים ואפילו מקצועות חדשים - ושומר על קצב עבודה/פנאי מאוזן ומצוין. שנינו מאד נהנים מהפורמט החדש של חיינו. 

הנכדים היו כרגיל מתוקים מאד, וכיון שממילא הם היו אמורים להיות אצלנו גם בשלישי, הוחלט שיבואו לישון אצלנו. הם כל כך שמחו - נראה לי שאין כיף גדול יותר מלהבין שוב ושוב כמה הנכדים אוהבים אותנו וכמה כיף להם אצלנו.

הם ישנו מצוין בלילה, והבוקר נסענו יחד לבריכה - היה תענוג.

זהו, החופש הגדול עומד להסתיים ובחמישי הם חוזרים לגן. מקווה שיהיה לשניהם טוב השנה.

היתה להם שנה מצוינת בשנה שעברה, במיוחד למזלו של חכמוד שסבל מאד לפני שנתיים בגן.

זו הזדמנות לאחל שנת לימודים פוריה ומהנה לכל התלמידים בגנים ובבתי הספר באשר הם 🙂👧👦

וגם כאן כמובן

את החלום הבא חלמתי אחרי מפגש המנטורינג שעליו סיפרתי בפוסט הלפני אחרון. במקור קישרתי אותו למפגש ההוא, אבל באימון שלי אחרי כן דווקא עלתה אפשרות אחרת. אני שמה אותו כאן ללא פרשנות:

בצהריים חלמתי שאני מתעוררת משנת צהריים, כולי אפופה עדיין, לא מסורקת ועוד לא צחצחתי שיניים, ובבית שלי משתוללים ילדים שאני לא מכירה ונמצאת גם המטפלת שלהם, שגם אותה אני לא מכירה.

הבית שלי לא נראה בכלל כמו הבית שלי, כמו שקורה הרבה פעמים בחלומות, ויציאה מחדר השינה שלי לסלון מרוצף שיש ורחב ידיים היא דרך מסדרון (ולא במדרגות, כפי שקיים במציאות).

כנראה יש מעבר חופשי בין הבית של השכנים, אותם איני מכירה, לבית שלי.

הילדים, ארבעה או חמישה במספר, מתרוצצים בכל הבית ומרעישים, וגם הופכים ניירות וקלסרים וחומרי עבודה אחרים שלי ושל T.

בסלון על ספה בצורת חצי עיגול (שוב - אין לנו ספה כזאת) יושבים T והשותף שלו ע', חסרי אונים לחלוטין לגבי הסיטואציה. הם לא מנסים אפילו להגיד משהו לילדים, או למטפלת שלהם, לגבי הפלישה שלהם לבית וההתפרעות בתוכו.

אני מסתכלת על המטפלת, אישה בגיל העמידה כנראה ממוצא היספני, שעומדת חסרת אונים בעצמה (או אדישה - אין לי דרך לדעת) ומתבוננת בהשתוללות הילדים. אגב הם לא דומים זה לזה ואני בכלל לא בטוחה אם הם שייכים לאותה המשפחה.

ואז אני, כמו שאני, כרגע קמתי משינה ועיני טרוטות עדיין, ניגשת לאחת הילדות - בלונדינית רזה מתוקה כחולת עיניים כבת עשר או 11, בשמלת קיץ אוורירית, ואומרת לה כך: "תקשיבי חמודה, את באמת נראית חמודה, ואולי בנסיבות אחרות הייתי שמחה להכיר אותך, אבל אני לא מוכנה שתפלשו לי ככה הביתה ותשתוללו ותהפכו לי את הכל, קחי את כולם וצאי מכאן מייד. יש לך.." ואני מסתכלת על שעון היד שלי "...שבע דקות החל מרגע זה!" והיא מתחילה לאסוף את הילדים לצאת מהבית ואני מתעוררת.

אין לי מושג כמובן מנין הגיע החלום, מה הוא מסמל - אולי אתאמן עליו באימון הקרוב.

אין לי מושג למה ניגשתי דווקא לבלונדינית היפה.

מה אומר חוסר האונים של בעלי וע'? מה אומרת האדישות של המטפלת? מה זה הבלגן שהילדים עושים לי בבית. מה אומרת העובדה שאני ישנתי, וכשקמתי וגיליתי את המצב פעלתי אוטומטית כפי שאני עוד לפני שהתעוררתי לגמרי?

המון שאלות.

וגם כאן כמובן

הביקור של הורי במלוא התנופה ואנחנו מבלים יחד כמה שיותר.

בחמישי בערב אחי השיג לכולנו דרך האוניברסיטה כרטיסים לקיסריה למופע 7 פסנתרים בניהולו וניצוחו של גיל שוחט. 

האמת שבמבט על התכניה נראה לנו שיהיה שם בלגן אחד גדול, לא קשור לכלום - אבל כיון שזו היתה אמורה להיות יציאה משותפת עם הורי החלטנו בכל זאת לקנות את הכרטיסים ולהגיע.

הדרך לשם ארכה שעה וחצי, למרות שזו אמורה להיות נסיעה של כחצי שעה מאצלנו עד לקיסריה. אנחנו לא יודעים להסביר מדוע היה כזה פקק, כי באמצע שום מקום ללא התווספות עוד נתיב, ללא מחלף שישחרר חלק מהרכבים, ללא תאונה או מחסום או עבודות בכביש - פתאום הכל נפתח וכולם התחילו לנסוע כרגיל. הזוי ברמות. 

אחרנו כמובן אבל המופע התחיל גם הוא באיחור (כנהוג במקומותינו, או שגם חלק מהמשתתפים היו תקועים באותו הפקק 😏) כך שלא הפסדנו כלום.

הבאנו איתנו כריות לכולם, אבל עדיין הישיבה ללא משענת (או הישיבה על הרצפה תוך הישענות על מדרגת הבטון שחדרה לי לתוך הגב) הפכה את החוויה לפחות מנוחה. ידענו שכך יהיה בקיסריה, והיינו מוכנים נפשית. 

כשהמופע התחיל נראה היה שחששותינו מתאמתות - כאשר כל 7 הפסנתרים ניגנו יחד על הבמה זה נשמע רע והדציבלים היו מוגזמים לכל הדעות. אבל הפסנתרנים היו וירטואוזים אחד אחד, וכשהם ניגנו שניים או שלושה בלבד (או אחד) היה מעולה. מבין הזמרים אהבתי במיוחד (כמובן) את מתי כספי ושלמה גרוניך, אבל גם מרינה מקסימיליאן ודניאלה לוגסי היו מצויינות. לדעתי רמי קליינשטיין היה מיותר לגמרי שם. 

היה שם ערבוב מוזר של קלאסי וג'אז' ורוק ופופ וארץ ישראל הישנה.....אבל אחלה כשרונות. בסך הכל נהננו מאד והדרך הביתה כבר לקחה חצי שעה כמו שצריך.

למחרת יצאנו למסעדה  כל המשפחה (סושיאל קלאב על רוטשילד בת"א) - ממש לא ממליצה. האוכל היה בסדר אבל השירות היה מזעזע ולקח להם כשעה להביא את המנות מרגע שהזמנו (ולקח גם זמן עד שלקחו את ההזמנה). כששאלנו למה לוקח כל כך הרבה זמן האשימו אותנו שזה בגללנו, בגלל שלא הזמנו מנות ראשונות (?!). המלצרית כל הזמן סיפרה לכל מי שניסה לבקש ממנה משהו (היינו שולחן של 12 איש) שהיא לא במיטבה ושבטח תיכף תלך הביתה (!?). מסכנה, למה לא החליפו אותה במישהו אחר? 

כשקראנו למנהל לברר מה קורה, הוא חזר ואמר שהם צריכים להאכיל 400 איש כאילו שזה מעניין את מי שהזמין שולחן שבועיים מראש. אם אינכם יכולים להיערך לכמות האנשים הזאת אל תקבלו כל כך הרבה הזמנות! המצחיק היה שהזכירו לנו כל הזמן שיש לנו את השולחן רק עד 22:30. האוכל רק הגיע בתשע. התיישבנו בשבע וחצי! 

כשהאוכל סוף סוף הגיע חלק מהמנות היו קרות. החזרנו לחימום חוזר.

שורה תחתונה : לא ממליצה. 

למחרת אירחנו אצלנו בבית את יום ההולדת הרביעי של נשמותק. זה היה ברור שזה מה שיקרה בסוף. בתי תכננה (בלי לתכנן באמת) לעשות לו יום הולדת אצלם בבית למשפחה המצומצמת. היא שכחה שהורי יהיו בארץ, ושזה אומר שצריך יהיה להזמין גם את משפחתו של אחי. היא גם שכחה (?) שהיא חוזרת יום לפני כן משבוע ברודוס. 

T ואני כבר הבנו שבסוף זה ייערך אצלנו. הזמנו גם את אמא של חתני ואחיותיו. רק אחת מאחיותיו הגיעה, עם הילדים, בלי הבעל (שהיה חולה) ובלי האחות הקטנה של חתני (שגם היא לא הרגישה טוב). היה ממש שמח, ממש טעים (בישלנו 3 ימים). נשמותק היה בעננים והיה יפה לראות איך חכמוד מפרגן לו את כל תשומת הלב הזאת. 

בקיצור - סופשבוע עתיר בילויים וחגיגות משפחתיות 

וגם כאן כמובן