הייתי פעם במסיבת יום הולדת (חמישים, נדמה לי) של עמיתה לעבודה והוזמנה לשם מישהי - סטנדאפיסטית או מורה רוחנית ...מי יודע מה היא היתה בדיוק - שאמרה שיש שלושה משפטים שאישה רוצה לשמוע מהגבר שלה:
1) אני אוהב אותך
2) לא אעזוב אותך
3) את צודקת
זה צרם לי באותו הרגע, משום מה, אבל עובדה שאני זוכרת את זה למרות שבאופן כללי היא לא עשתה עלי רושם מי יודע מה.
לגבי הראשון אני כנראה בבעייה כי בעלי היקר אמר את המשפט הזה בוודאות רק פעמיים:
הפעם הראשונה היתה מספר שבועות אחרי שהתחלנו לצאת. הוא תפס אותי בלתי מוכנה אז (ולא אמרתי את זה בחזרה באותה הזדמנות) ומאוחר יותר סיפר לי כמה זה היה לו קשה.
הפעם השנייה שאני זוכרת בביטחון שהוא אמר זאת היתה ביום הולדתי ה-50 ויש כ-60 עדים כך שזה לא ניתן לערעור. הוא צחק על עצמו אז שאני תמיד אומרת לו שאני אוהבת אותו והוא (ואני מצטטת) "מהנהן בראשו כמו אידיוט", אז היום הוא רוצה לומר לי שהוא אוהב אותי, שהוא לא יכול בלעדיי...לא זוכרת בדיוק את שאר המלים. צחקתי אז (ומאז כמה פעמים) שזה אמור להספיק לי ל-50 השנים הבאות שלנו ביחד.
אולי הוא אמר זאת עוד כמה פעמים באמצע, לא זוכרת, אבל סביר להניח שהייתי זוכרת. אבל אני יודעת שהוא אוהב אותי. הוא מראה לי זאת כל יום.
בחיים. במעשים. הוא אוהב אותי.
לגבי השני אין לי הרבה מה לומר. אף אחד לא יכול לדעת אם הוא פתאם יום אחד יעזוב. וזה נכון לגבי שני בני הזוג. אז אין טעם לומר זאת. בעצם הנוכחות יחד הכוונה היא לא לעזוב.
לגבי השלישי היא צדקה במאת האחוזים. אוי כמה אני אוהבת להיות צודקת! ויותר מכך, כמה אני אוהבת שאומרים לי את זה. ויותר מכך, כמה אני אוהבת כשבעלי אומר לי שאני צודקת......
אנחנו לא ממש רבים, אבל כמובן שיש קטעים ויש חיכוכים ובעיקר יש ויכוחים, והילדים שלנו צוחקים עלינו על הויכוחים האלה.
זה כבר שיפור כי כשהיו צעירים יותר הם תמיד נלחצו מהויכוחים האלה.
כאשר חזרנו עכשיו מאיטליה ודיברנו עם הבן בסקייפ (הוא כבר בבוסטון ולימודי התואר השני כבר התחילו, והוא עבר כבר לגור עם חברתו בדירה קטנה ומתוקה), אחד הדברים שהוא שאל אותנו היה : "מי ניצח ברוב הויכוחים?"
ברור לו שהיו ויכוחים.
אז האמת שדווקא לא היו הרבה ויכוחים. היה ממש רגוע וכיפי רוב הזמן.
בארוחת הערב ביום הלפני אחרון של החופשה, שמעתי את בעלי מסכם את הטיול כ"ירח דבש". ואכן היו בו סממנים של ירח דבש.
ולא, לא היו כמעט ויכוחים.
מפתיע.
כשאני באמת מנסה להתאמץ, אני יכולה לזכור שני דברים שעצבנו אותי, בסך הכל, במהלך החופשה הזאת.
האחד קשור לארוחות.
כל היחסים שלי עם אוכל בעייתיים גם ככה, שלא לדבר על הדימוי העצמי שלי ("שמנה! שמנה! שמנה!).
אז כאשר שוב ושוב שמעתי מבעלי "אני לא רעב אבל תגידי מתי את רוצה לאכול" זה כנראה הפעיל את המתג ההוא הסמוי שכבר מזמן חשבתי שניטרלתי.
שיהיה ברור, שנינו בעודף משקל ושנינו תמיד היינו ברמה כזו או אחרת של עודף משקל. היו לכל אחד מאיתנו תקופות של ירידה משמעותית במשקל (בדרך כלל לא ביחד) אבל זה תמיד איכשהו חוזר.
אני דווקא בשנה וחצי האחרונות הצלחתי להשיל 10 ק"ג ממשקלי ולאכול מסודר - ועדיין אני רחוקה מהיעד - ושנינו מקפידים לשם שינוי על פעילות גופנית...אבל בכל מקרה אנחנו בעודף ו...נראה לי שהוא גם ככה אוכל יותר ממני. אבל כל זה לא רלוונטי. אני אוכלת מעט ומתמלאת מהר, ולכן רעבה שוב אחרי 3-4 שעות. ועדיין "לא נעים לי" להגיד שאני רעבה כאשר בן זוגי לא רעב.
לא נעים לי לאכול ליד מישהו שלא אוכל. זה לא נעים וזאת היתה אחת ההתפרצויות שלי עליו במהלך הטיול.
פעם שנייה שחטפתי את הקריזה היתה בנוגע לשופינג. כן זה עצוב (או מצחיק) אבל לא רק שאני לא סובלת לעשות קניות, זה אפילו מלחיץ אותי.
לא שהוא שופוהוליק חלילה, להיפך: אין לו סבלנות ליום שופינג בסגנון שגיסתי או בתי מסוגלות אליו. אבל מבחינתו לבלות כמה שעות באאוטלט - אפילו סתם כדי לראות, כאילו זה מוזיאון או עוד אטרקציה תיירותית - זה כיף. מבחינתי זה סבל.
אז אין לי בעייה לקנות משהו לנכדים אם עוברים במקרה ליד חנות או שוק, לצורך העניין, ורואים משהו יפה ומתאים. אבל לנסוע במיוחד מרחק שעה וחצי לאיזה אאוטלט של מעצבים ולעבור שם מחנות לחנות במשך כמה שעות......עזבו אותי באמש'כם.
וכמובן אחרי שאני חוטפת את הקריזה אנחנו בכל זאת עושים זאת (איך זה תמיד קורה?) ובדיעבד אני מנתחת את מה שעבר עלי:
1) זה מאד מתסכל לראות בגדי מעצבים שבחיים לא ייראו עלי כמו שהם נראים על בובות התצוגה בחלונות הראווה!
2) כאבי הגב שלי מתגברים כאשר אני עומדת או הולכת לאט...
3) בשנה האחרונה אני לא מכניסה גרוש לתקציב המשפחתי, אז בכלל אין לי חשק להוציא...
טוב, אז עשינו קצת שופינג. לא קרה שום אסון בסופו של דבר.
אבל מה שכן, המון המון פעמים במהלך הטיול שמעתי אותו אומר לי: את צודקת!
נו, אז החיים יפים 
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
