מזמן לא כתבתי . הפוסט הזה יושב לי בטיוטות מאמצע אוגוסט. נזכרתי באימון שהתרחש בתקופה בה לא הצלחתי לכתוב. פתאם נזכרתי בו וכתבתי עליו.....ובסוף לא פרסמתי. ואיכשהו זה קשור לפוסט האחרון שכן פרסמתי.....
זה היה אחרי ששלב א של הקורס הסתיים ולפני ששלב ב' התחיל, והרגשתי קצת אבודה, ללא הדרכה.
בסוף שלב א של הקורס קבלנו רשימה של שמות מאמנים (רשימת coach-on-call) אליהם ניתן לפנות כדי להתייעץ או לבקש עזרה בנושאי האימון השונים. לא פניתי לאף אחד מהם. לא ידעתי מה אגיד להם. מה אבקש. איך אתאר את הקשיים שנתקלתי בהם. אז פשוט לא פניתי לאף אחד מהם.
אז בסוף זה יצא כאשר הגעתי לאימון האישי שלי אצל המאמן שלי.
כרגיל הגעתי לאימון עם חששות גדולים שצצים לי כאשר אני יושבת בכיסא המאמנת.
והזיכרון שעלה לקח אותי פתאום לכיתה ט'.
זו היתה שנת 1973, השנה של מלחמת יום הכיפורים.
חזרתי ארצה מארה"ב לכיתה ח', ושולבתי בכיתה "בעייתית". היינו 3 תלמידי חדשים שהגיעו מבחוץ. שתיים מאיתנו חזרנו עם משפחותנו משהות של כמה שנים בחו"ל, ואחד עבר מעיר אחרת. היינו "תלמידי חיזוק" לכיתה ה"בעייתית" - אבל זה כנראה לא היה מספיק, ובסוף השנה פרקו את הכיתה שלנו ופיזרו אותנו בין כל כיתות ט'.
אותי שמו בכיתה חזקה במיוחד, תותחים אחד אחד. תלמידים מצטיינים בכל התחומים - גם הריאלי וגם ההומאני - ילדים שהיו בטוחים בעצמם גם מבחינה לימודית, גם מבחינה חברתית, אפילו בספורט. מן סופר-כיתה שכזו.
אני נחשבתי תמיד לתלמידה מצטיינת, אבל יחסית לילדי הכיתה הזאת הייתי, בחלק מן המקצועות, בינונית ומטה. במיוחד בלשון ומתמטיקה.
ובפעם הראשונה בחיי, בתחילת השנה, קבלתי ציונים כמו 5 ו-4 במבחנים.
כאמור זאת היתה השנה של מלחמת יום כיפור, וחלק מהזמן לא היו לימודים. במהלך הלחימה חלקנו עסקנו בכל מיני סוגים של התנדבויות, ואני נגנתי בצ'לו בתזמורת הגדנ"ע, בפני חיילים בעיקר. התזמורת המשיכה בהופעותיה וחזרותיה גם כאשר הלימודים התחילו מחדש, והפסדתי לימודים.
כאשר חזרתי בסופו של דבר לכיתה, כבר הייתי בפיגור נוסף.
הייתי מבועתת. לא ידעתי מה לעשות ואיך לעשות כדי להעלות את ציוניי.
וכאן אני חוזרת לחדר האימון, והמאמן שלי שאל אותי מה בעצם קרה אז. בכיתה ט'.
ואני הבנתי שלא ביקשתי עזרה. לא ידעתי לבקש עזרה. לא הבנתי שזה מה שעושים.
לא מהורי. לא מהמורים. לא מחבריי לכיתה.
איכשהו התיישבתי על התחת ולמדתי והשלמתי את החוסרים והעליתי לאט לאט את הציונים, ועד סוף השנה כבר חזרתי לרמת הציונים שהייתי מורגלת בה. כמובן שהציון השנתי שיקף גם את הקשיים של תחילת השנה, אבל קבלתי אז, אני זוכרת בבירור, איזשהו פרס הצטיינות שהכיר במאמץ שהשקעתי.
אצלי בראש - זאת היתה השנה הקשה ביותר בחיי.
אצלי בראש - נולדה לה מסקנה.
תהליך המסקנה היה משהו כזה: כיוון שאני לא יכולה (??) לבקש עזרה מאף אחד, וכיוון שהיה לי מאד לא נעים כאשר היה לי כל כך קשה,
רצוי שאבחר לעצמי מסגרת לימודית שבה אצליח להצטיין (!!) בלי שאצטרך לבקש עזרה, ובלי שיהיה לי כל כך קשה.
כך אוכל להצטיין בלימודים (משהו שהיה מאד חשוב לי), אבל גם יהיו לי חיים בנוסף ללימודים (תנועה, חוגים, חברה) והעיקר: אוכל לעשות את הכל לבד בלי קושי מיותר ובלי הצורך להעזר באף אחד.
וזה נמשך. בכיתה י' נכנסתי בהתחלה למגמה ביולוגית, ומהר מאד ביקשתי העברה למגמה הומאנית. כי זה היה יותר קל.
שנה אחרי כן הגעתי למגמה ריאלית - בעקבות הצטיינותי במקצועות הריאליים של כיתה י' - ותוך זמן קצר שוב ביקשתי לעבור למגמה ההומאנית - דו-לשונית, בה נשארתי עד הבגרות.
וגם בצבא ובמקומות העבודה - אמנם חיפשתי את התפקידים המאתגרים, אבל (כפי שעלה בפוסט הקודם) וידאתי קודם שיש שם מראש איזשהו מנטור או מישהו built-in שממילא תפקידו לעזור לי בעת הצורך בלי שאצטרך לבקש!
המאמן עזר לי לשמוע את המסקנה הזאת דרך רמת הקשבה 5: זוהי רמת ההקשבה של ההקשר, הקונטקסט. ההקשבה לתפיסות ולמסקנות שברקע.
רמת הקשבה 5 מניחה שאנחנו תמיד מדברים מתוך איזושהי פרדיגמה שהיא חלק מהקשר רחב יותר. ושאנחנו גם עסוקים כל הזמן בלחזק ולהוכיח באופן לא מודע את אותן תפיסות ומסקנות שבהן אנחנו אוחזים לגבי עצמנו ולגבי העולם.
היא מניחה שאנחנו לא מודעים לתבניות מחשבה אלה והן שקופות לנו, בדיוק כפי שאיננו מסוגלים לראות את הפנים של עצמנו.
שהגוף שלנו זוכר את כל מה שקרה לנו, ומחזיק בתוכו מעין "קפסולות זיכרון" שניתן לגלות אותן דרך התבוננות בתחושות הפיסיות שלנו. המסקנות שלנו והתפיסות שלנו נמצאות בתוך קפסולות הזיכרון האלה, ואם נמקד את תשומת ליבנו בתחושות של הגוף הפיסי נוכל לזהות אותן, ועל ידי כך "לפרק" אותן.
פירוק התפיסה מאפשרת יצירה של מסקנה חדשה, רלוונטית וחופשיה יותר.
איך נוצרות התפיסות האלה?
כל אירוע שמתרחש במציאות שלנו גורם למשהו להתרחש לנו בגוף. הגוף חווה חוויה תחושתית-רגשית.
כיון שאנחנו לא ממש בנויים לחיות עם מה שיש כמות שהוא, מייד אנחנו מפרשים לעצמנו את מה שאנחנו חשים כ"טוב" או "רע". זהו מנגנון השרדותי כלשהו, שאנחנו בעצם מתייחסים אליו כ"לומדים מהניסיון".
מייד אנחנו מתחילים להסיק מסקנה כלשהי לגבי מה שקרה, או להחליט משהו על עצמנו או על החיים.
דוגמא: אמא צעקה עלי - אז אני החלטתי להיות ילדה טובה תמיד, שהיא לא תצטרך לצעוק עלי. (= ריצוי)
הדפוס הזה הופך להיות "חוזק" שלנו, שנועד להגן עלינו מפני חוויות דומות.
הבעייה היא שבשלב כלשהו בחיינו ה"חוזק" הזה כבר לא רלוונטי, והוא מגביל אותנו. אנחנו שוכחים בכלל את האירוע שיצר את המסקנה ורק ממשיכים להיות בקשר עם המסקנה עצמה.
מה שקורה אז הוא, שהוכחת המסקנה הופכת להיות המניע הבלתי מודע לפעולותינו....
אני יודעת שקצת סיבכתי את עצמי כאן - אבל אם מישהו הבין, בא לכם למצוא בתוככם דוגמאות למסקנות כאלה שהפכו לפרדיגמות בחייכם - אולי אתם זוכרים ממתי, ואולי בכלל לא?
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
