יוצאת לדרך חדשה

אני אדם שמגיע בזמן.

כולם יודעים זאת.

עד לא מזמן כולם ידעו גם שאם אני מגיעה עם T, יש סיכוי טוב שלא אגיע בזמן, כי הוא היה מאחר כרוני. זה דווקא קצת עבר לו.

גדלתי בבית שבו אני ואמא שלי היינו תמיד מוכנות בזמן, אפילו לפני הזמן, ותמיד חיכינו לאבי ובעיקר לאחי - שמאחר עד היום.

בזמן הביקור של הורי שמתי לב שאמא שלי הקצינה מאד את התכונה הזאת, ועכשיו היא מוכנה הרבה הרבה לפני הזמן ומנסה לשכנע גם את אבא שלי לצאת לכל מקום לפני הזמן. גם אם זה לחכות למונית שהוזמנה לשעה שבע, כבר משש וחצי בחוץ בשמש.....

ראיתי כמה הצורך הזה להקדים מנהל אותה, וכמה הוא מפריע בפועל לסובבים אותה, והבנתי שלמרות שאני לא עד כדי כך קיצונית כמוה, בא לי לחקור את התופעה הזאת גם אצלי.

התיישבתי אצל המאמן שלי כאשר ההשערה ההגיונית שלי היתה שחשוב לי "להיות בסדר", שלא יכעסו עלי וכדומה - כי זו תכונה שאני כבר מכירה אצלי. אבל בכל זאת, אין לדעת לאן האימון יוביל, והתחלתי לדבר על הצורך להגיע בזמן ועוד יותר מכך - הנטייה להקדים ממש.

אעדיף להגיע ליעד מוקדם מדי ולשבת באוטו או במקום אחר לחכות לשעה היעודה מאשר לאחר.

כדי להסביר לו את הלחץ שנוצר אצלי סביב ההגעה בזמן, סיפרתי לו מה קרה לי באותו הבוקר.

בבוקר של יום האימון היתה לי "כיתת אמן" באימושיין. הצעתי טרמפ לחיילת (שעובדת ברמת החייל) והחלטנו שנצא מוקדם כדי שהיא תספיק להגיע לעבודה בזמן. שמתי שעון מעורר, מה שכבר לא קורה אצלי כמעט כי אני ב"יקיצה טבעית" מאז שעזבתי את מקום עבודתי לפני ארבע שנים, ושמתי לב שלמרות שהשעון היה מכוון על שש וחצי, החל מהשעה ארבע וחצי בבוקר התחלתי להתעורר כל כמה דקות ולהביט בשעון.

איכות השינה שלי מאותו הרגע נפגמה לגמרי, ובסוף קמתי לפני שהשעון צלצל והתחלתי להתארגן.

המאמן משקף את דברי, ושואל אותי מה אני אומרת לעצמי? "יש לי עוד שעה, יש לי עוד רבע שעה" ככה? 

כן, אני עונה לו. הבוקר אמנם מה שאמרתי לעצמי זה "אוף תפסיקי עם השטות הזאת כבר!" אבל כן, בדרך כלל זה מה שקורה. אני רואה שיש לי שעה, נגיד, אז אני אומרת לעצמי "יופי יש לי עוד שעה, אפשר להמשיך לישון", ואז "יש לי רק חצי שעה...מה אם השעון לא יצלצל?" או "יש לי רק רבע שעה, אולי בעצם אני כבר אקום עכשיו"

כלומר, הוא שואל, יש פחד שלא תתעוררי?

כן, יש פחד שהשעון לא יצלצל ואז אני לא אתעורר. זה לא שהשעון יצלצל ואני לא אתעורר. אני מקיצה כבר מהצפצוף הראשון שלו. הפחד הוא שהשעון לא יצלצל. פחד מחוסר התפקוד הטכנולוגי. ואז נוצר חוסר שקט, לפעמים אני שוב קמה לשירותים וחוזרת למיטה, זה כבר עניין של משא ומתן עם עצמי מתי בסוף אני מוותרת וקמה.

ואת קמה עייפה יותר? הוא שואל. זה משפיע עלייך? זה משפיע על העייפות שלך במהלך היום? 

עכשי אני עוד לא מרגישה את זה, כנראה זה בא לידי ביטוי בערב, אני נהיית עייפה יותר מוקדם. באופן כללי אני במיטבי בבוקר. בכלל, בכל שעה שתעיר אותי משינה אהיה עירנית מייד. העייפות מדביקה אותי יותר מאוחר...ככל שהיום מתקדם.

מתי בדרך כלל את הולכת לישון? הוא מבקש לדעת. 

בדרך כלל בין אחת עשרה לשתיים עשרה בלילה, מאז שאני לא עובדת.

זה משתנה אם יש לך למחרת משהו מוקדם בבוקר? 

פעמים ספורות קרה לי שלא התעוררתי, שכחתי לשים שעון או שמשהו לא עבד והוא לא צלצל...ונרדמתי חזק לפנות בוקר...וגם אז התעוררתי חצי שעה אחרי כן וזה לא באמת גרם לי לאחר. אני שונאת לאחר, שונאת להיתקע בפקקים. היום כשאני נוסעת לאימושיין פעם בחודש או פעם בשבוע אני מוכנה לזה מראש, אבל כשעבדתי ונסעתי לתל אביב יום יום לא הייתי מוכנה לבזבז כל כך הרבה זמן על הכביש, ויצאתי מהבית כבר בשש ורבע....ומגיעה צ'יק צ'ק.

זה לא היה רק לא לאחר לעבודה, כי דווקא היו לי תמיד שעות די גמישות.

זה הפך כבר לקטע של להגיע לפני כולם, ואם יש תקלה אז להספיק לסדר לפני שכולם מתחילים לעבוד....

והיום לא היה לזה הסבר הגיוני.

אני בכל מקרה לא הייתי מאחרת, זה לא רציונלי. לכן אני רוצה להסתכל על זה.

אז את אומרת שבמציאות לא קרה אף פעם שלא התעוררת, וגם בפעמים הספורות שזה כן קרה, לא אחרת, לא קרה שום דבר נורא, הוא מחדד. 

נכון, אני מהרהרת בקול רם. בעצם אני לא זוכרת איזו חווייה קשה או טראומטית כתוצאה מאיחור. גם בילדות התיישרתי בקלות עם הנטייה של אמא להקדים. זה לא הפריע לי. תמיד הייתי מוכנה בזמן.

אז מה את רוצה בעצם? הוא מנסה להבין. 

אני שוהה רגע.

דבר ראשון אני רוצה לישון באופן רגוע עד לרגע ההתעוררות. אני רוצה להיפטר מהדאגה הזאת, שהיא מיותרת.

על הדרך גם הייתי רוצה לשחרר קצת את הצורך הזה להיות תמיד בזמן. זה נשמע קצת מגוחך אבל זה מעיק עלי. זו הקיצוניות השנייה מאלה שתמיד חייבים לאחר. כמו שהחיילת צריכה שיחכו לה כי זה גורם לה להרגיש בעלת ערך....

ואצלי זה הפוך - כאילו, מה כבר קרה?

זה מתקבל יפה אצל אנשים שאני מגיעה אליהם בזמן אבל זה גובה ממני מחיר.

אוקי, הוא מסכם. אז אנחנו מדברים על הפחד מלאחר או על הדאגה .....בעצם זה אותו דבר. פחד לא להתעורר ולאחר. 

כן, לא להתעורר או המקבילה של זה: להיתקע בפקק בדרך ולאחר. אולי זה חלק ממשהו גדול יותר, אני חושבת בקול רם. אולי זה בכלל הפחד לעשות משהו לא בסדר. לא רק לאחר. לאחר זה סוג של לא להיות בסדר. נישאר כרגע עם הפחד לאחר. יש התעסקות יתרה בדאגה, זה בזבוז אנרגיה לדאוג.

מה יקרה אם תאחרי? מה הפחד? הוא מבקש לדעת

אז זה שוב מחזיר אותי ללהיות בסדר. אני רוצה להיות בסדר. לאחר זה לא להיות בסדר.

מה זה מזכיר לך מהילדות? 

אוקיי אז יש את אוסף הזכרונות שלי מחכה עם אמא לבנים. אנחנו הבסדר והם הלא בסדר ואין מה לעשות נגד זה. אף אחד מהשניים לא שינה את דרכיו. זה לא היה תהליך. אנחנו כאלה, הם כאלה. בסיטואציה הזאת היה לי טוב שאני בסדר ומצד שני זה לא נעים תמיד לעמוד ולחכות למישהו אחר. זו שיחה אחרת, נראה לי. אבל אולי יש עוד משהו חוץ מהבסדר ולא בסדר...

פתאום עלה לי זיכרון כשהייתי ממש קטנה לא הצליחו להעיר אותי בבוקר. אני לא זוכרת את החווייה שמנסים להעיר אותי ואני לא מתעוררת, אני זוכרת פתאום את השיחה של הגננת שאומרת לאמא שלי לידי: את חייבת להרגיל אותה להתעורר בזמן ולהגיע בזמן לגן כי בשנה הבאה היא תלך לבית הספר ואסור שהיא תאחר ככה. זה לא מקובל שהיא תגיע בעשר/אחת עשרה לגן.

הורי נסעו בחזרה הביתה לקליפורניה.

מצד אחד כבר בא לי שיסעו. לא שהם הפריעו, להיפך. הלוואי וכל האורחים שלנו היו כמוהם.

אבל הרגשתי שאני רוצה את הבית שלי בחזרה.

מצד שני כמעט בכיתי אתמול כשהשארנו אותם בשדה התעופה. מזמן לא הרגשתי ככה בפרידה.

הם כאילו נשארים כל הזמן אותו הדבר, פעילים, בריאים, ערניים ואנרגטיים, מתעמלים כמה פעמים ביום ואוכלים בריא וקוראים את כל החדשות ואת הניו יורק טיימס מקצה אל קצה, ורואים סרטים וסדרות וקוראים בערך ספר בשבוע....

אבל הם מזדקנים. אין מנוס מזה. ושוב, הלוואי על כולנו הזדקנות כמו שלהם. הם בריאים, הם יחד. מבוססים כלכלית.

ניסיתי להיות איתם כמה שיותר, לשוחח איתם ולצאת איתם...וגם סתם לשבת כאן כל אחד עם הספר שלו או האייפד או המחשב...

אבל די, הרגשתי שאני רוצה את הספייס שלי.

אני כבר לא רוצה שהם יחזרו ארצה, אחרי שאני רואה מה קורה כאן לקשישים - ותגידו שיש להם כסף אז מצבם לא יהיה אותו הדבר אבל עדיין. שם ביטוח הבריאות שלהם מעולה. אין "נפילה בין הכסאות" כאשר בכל שלב אתה תלוי ברשות אחרת ואין לך מושג אל מי לפנות.

ראיתי איך הביטוח הרפואי שלהם טיפל שם בדוד שלי כשחלה וכשגסס. אין מה להשוות בכלל. עדיף להם שיישארו שם. בשקט ובשלווה, בנוחות.

ובעצם, גם כשהם עוזבים אין לי באמת את הספייס שלי כי החיילת כאן, ולא תמיד יש לי את הכוחות לדרמות שלה, ועוד מעט היא כבר לא תהיה חיילת.

אישרו לה את השחרור, ועכשיו זה רק עניין של ועדה רפואית שהיא פחות או יותר חותמת גומי על ההמלצה של הפסיכיאטר.

בעצם עכשיו היא צריכה לקחת את עצמה בידיים לגמרי, לעבוד במשרה מלאה ואולי יותר - גם בייבי סיטר או משהו בנוסף - כדי להרוויח מספיק, כדי להתחיל לחסוך לקראת היציאה לעצמאות בעוד שנה וחצי. דירה, לימודים....האם היא תוכל לעשות זאת?

T חושב שכן. אני בספק. אני מקווה שכן אבל אין לי את הביטחון שיש לו.

נראה לי שכאן אמשיך לקרוא לה החיילת. גם כשהיא לא תהיה כבר.

בשבוע הבא אנחנו טסים לרומניה עם המהנדס ועם ביוכימיה.

מצד אחד אני מוצאת את עצמי מצפה כבר לחופש הזה, לקרירות של אירופה, להרים ולנופים של רומניה. לא נהיה בכלל בבוקרשט, רק בלילה האחרון לפני החזרה ארצה. רוצים טבע, נופים, אווירה של חופש.

מצד שני לא יודעת איך תהיה האינטראקציה עם החברים. מקווה שכולם יהיה סבלניים ובמצב רוח טוב ונצליח ליהנות בלי תקלות ואי נעימויות.

אני גם קצת חוששת הפעם להשאיר כאן את הבית.

החיילת פוחדת להיות כאן לבד ואנחנו לא מרשים לה להביא אנשים כשאנחנו לא נמצאים.

אז כנראה שלפחות חלק מהזמן היא לא תהיה כאן.

T הודיע לחיילת שהיא צריכה להודיע לנו מתי היא כאן ומתי היא לא כאן.

הוא לא שם לב, אבל היא נורא נלחצה מזה.

היא חשבה שהיא תלך ותבוא לפי שאיך שיבוא לה או יסתדר לה באותו הרגע.

אבל הוא רוצה לדעת מתי היא מתוכננת להיות כאן, ומתי לא.

הוא רוצה שהיא תגיד מראש אם היא מתחייבת לטפל בחתולים או שאנחנו צריכים למצוא להם סידור אחר.

אני לא התערבתי בזה, בעיקר כדי להראות חזית אחידה מולה, אבל אני לא שלמה עם הגישה הזאת.

חשוב לי שהיא תרגיש שזה הבית שלה, הבסיס אליו ממנו היא יוצאת ואליו היא יכולה לחזור מתי שתרצה.

חשוב לי שהיא לא תרגיש שבכל פעם שאנחנו נוסעים, אין לה בפועל בית.

מצד שני חשוב לי גם שהיא תלמד לקחת אחריות, ומה אנחנו כבר מבקשים? להאכיל את החתולים לפחות פעם ביומיים ולבדוק שהכל בסדר בבית?

לדעתי הסידור צריך להיות שהיא כאן ומטפלת בדברים, ובמקרה שהיא רואה שהיא לא מגיעה לפחות פעם ביומיים, היא מיידעת את ע' (השותף שלנו) כדי שהוא יגיע במקומה בעת הצורך.

אני לא רואה את הבעייתיות בכך.

אני לא מבינה מדוע T מתעקש.

הוא אמר לה לתת לו תשובה עד יום ראשון, ובינתיים היא כבר התחייבה להיות כאן ביומיים הראשונים של ההעדרות שלנו, אולי גם ביום השלישי. מעבר לזה נחכה ליום ראשון.

האימונים שלי הולכים נהדר, גם כשאני מתאמנת וגם כשאני מאמנת, ונראה לי שמצאתי את הקול שלי, את המסלול הייחודי שלי. וטוב לי עם זה.

באימון האחרון שלי התאמנתי דווקא על הצורך שלי להגיע בזמן - אפילו מוקדם - לכל מקום.

זה מצחיק, כי לרוב האנשים שאני מכירה יש בעיה של איחורים, ולכאורה להגיע בזמן או מוקדם זו לא בעיה.

אבל בתקופה הזאת שאמא שלי הייתה כאן זה התחדד לי עוד יותר, כי היא עוד יותר קיצונית ממני וחייבת להיות בכל מקום הרבה לפני הזמן.

יצא אימון מאד מעניין - נראה לי שאכתוב עליו בנפרד.

נשמותק היה חולה, אז מעבר לליווי חכמוד לחוג הכדורגל שלו בחמישי, לא יצא לנו להתראות בסוף השבוע האחרון (הורי בעיקר פחדו להידבק, ובצדק). ליתר בטחון כבר התחסנו, T ואני, נגד שפעת.

מקווה להיות עם הנכדים בחמישי אחרי הצהריים, וכנראה שיבואו גם לארוחה בששי.

מודה ומתוודה: אני מאוהבת קשות בנכדים האלה.....

חדשות משמחות, כמו שחכמוד אומר: בני קיבל את ויזת "האמנים" בארה"ב, כלומר יוכל בשלוש השנים הקרובות לעבוד שם (במקצועו: מוסיקה) בהופעות, הוראה, וכל עבודה אחרת שקשורה איכשהו למוסיקה.

התהליך כולו לקח כארבעה חודשים מרגע הגשת הבקשה, וכמעט שנה של הכנות (בסיוע והנחייה של עורכת דין).

כלתי עדיין לא הגישה את בקשתה, למרות שה"תיק" שלה מכיל הרבה יותר תוכן מאשר של בני (היא שם כבר 11 שנים), כי בינתיים חזרה ללימודים לנסות לסיים את הדוקטורט (שהפסיקה ממש לקראת הסוף) ובינתיים הולך לה לא רע בכלל - מחזיקה לה אצבעות. אז היא עדיין על ויזת סטודנט.

היום יש קבוצת מנטורינג, בהרכב המצומצם. זאת שיצאה לחופשת לידה אכן ילדה השבוע בת במזל טוב.

שיהיה המשך שבוע טוב

וגם כאן כמובן 

אחרי שיחה נוקבת ומעניינת בתגובות עם קוץ היקר אני פורשת כאן "שטיח" כמו שנאמר בז'רגון האימוני הסאטי : ייתכן מאד שמה שאני כותבת כאן הוא תמיד בגדר רכילות.

אז נכון שאני מנסה לכתוב על עצמי, ועל התגובות שלי לדברים שקורים לי מול אנשים ומול החיים, ולא רק על אותם אנשים. ונכון, שכאשר אני כבר כותבת על אחרים אני מנסה להוציא אותם גדולים....ובכל זאת ייתכן מאד שלא תמיד זה מצליח לי. ואני מודה שבעצם כתיבת הבלוג אני כל הזמן מרכלת. אוף! טוב, אני מרכלת. אנסה לחיות עם עצמי...... 😕

אז מה קורה עם החיילת שלנו. 

צעד גדול מאד קדימה היה כאשר היא הבינה שמצבה בבנק בכי רע והיא העזה לפתוח בפנינו את החשבון שלה ולהתייעץ איתנו. 

מאד הערכנו אותה על הצעד הזה, עברנו איתה על החשבון ועל ההלוואות (כן - בגיל 19 כבר לקחה הלוואה) ועל הגיהוץ הבלתי מבוקר בכרטיס האשראי. 

הסברנו לה איך כדאי לה להתנהל: לא "לגהץ" בכלל את כרטיס האשראי בשלב ראשון, לחשב כמה היא באמת צריכה בחודש/בשבוע ולהיצמד לזה, לעבוד בכרגע רק במזומן ולרשום כל הוצאה ולדעת כמה יצא וכמה נשאר....ולפי זה לתכנן באופן נבון גם את היציאות והבילויים (ולהפסיק לגמרי לעת עתה עם קניות של בגדים, איפור וכו עבורה ומתנות עבור אחרים). 

בסך הכל השילוב של משכורתה הצבאית המוגדלת (כי היא הוכרה כחיית בודדה) פלוס  המשכורת ממקום העבודה (שתלוי כמה משמרות היא עושה שם) מהווים הכנסה יפה מאד למי שלא משלמת לא שכר דירה, לא חשבונות, לא את חשבון הפלאפון שלה (זה הדבר היחיד שאמה מממנת, בינתיים לפחות), לא אוכל (אוכלת אצלנו ולוקחת בקופסאות לצבא ולעבודה) פרט לבילויים ויציאות, לא נסיעות ברכבת (בכלל, בזכות החוגר) ובאוטובוס כשהיא במדים. 

ובכל זאת היא בחובות. 

אני מכירה את זה גם מאנשים אחרים, שקונים כסוג של פיצוי ונחמה. בלי קשר למה שיש להם, בלי קשר למה שהם באמת צריכים. 

בסך הכל ציפינו לתמונה שחורה יותר, ואפילו הופתענו לטובה כאשר הצצנו לה בחשבון. 

סיכמנו איתה את מה שסיכמנו לגבי ההתנהלות הכספית שלה מכאן והלאה, עזרנו לה להזיז את מועד ירידת האשראי מהחשבון ל-15 לחודש במקום השני (מה שהיה משאיר אותה ללא יכולת למשוך מזומנים עד לכניסת המשכורת ממקום העבודה בעשירי לחודש), גם הודענו לה שלכבוד יום הולדתה נראה לנו שעדיף שניתן לה כסף מזומן במקום לקנות סתם מתנה, ואיתו היא תתנהל עד שלאט לאט תסגור את החוב.....

כשהיא פנתה אלינו היא היתה מאד מפוחדת ומבויישת לחשוף בפנינו את ענייניה הפיננסיים, ועד סוף השיחה היא יצאה מאד אופטימית ודי מעודדת.

בפועל עשינו טעות שנתנו לה את התחושה שמצבה לא נורא כל כך בסופו של דבר. 

בעקבות השיחה איתנו היא נכנסה לאופוריה : שהמצב לא נורא כל כך, שהאשראי יירד רק ב-15, שיש לה עכשיו כסף מזומן ביד......והצליחה תוך 10 ימים "לשרוף" את כל המזומן שנתנו לה ליום ההולדת, ו"לגהץ" באשראי פי שניים ויותר ממה שהיא גיהצה מתחילת החודש ועד לשיחה שלנו. 

תוך פחות משבועיים היא הגיעה למצב שכאשר יירד התשלום על האשראי היא תיכנס למינוס, והחשבון שלה יינעל. 

היא באמת נבהלה מעצמה והודתה שהמחשבה על המזומן שהיה לה, והעובדה שתשלום כרטיס האשראי יירד ב-15 לחודש במקום בשני ושאמרנו שהמצב פחות גרוע ממה שחששנו - סובב לה את הראש והתיר את כל המעצורים.

בלית ברירה, ולמרות שאנחנו בעיקרון מתנגדים לקרדיט ולקיחת הלוואות נוספות, הראנו לה כיצד לקבוע תשלום חודשי קבוע, לפחות לחודש/חודשיים הקרובים, בכרטיס האשראי (כאשר יש ריבית "יפה" על כל הסכומים שיידחו לחודש הבא). 

היא הבטיחה שמעכשיו תצמצם את ההוצאות, תקפיד על מה שסיכמנו, וכבר דיווחה כמה פעמים שהיא רושמת כל הוצאה. 

כמו שאומרים: נחיה ונראה.

בינתיים אני עוקבת מקרוב אחר החשבון שלה, ושואלת מידי פעם איך היא מסתדרת....

בחזית היחסים עם החבר היא מצליחה ליצור משבר אחר משבר, כאשר הרבה פעמים זה אסון ידוע מראש שאנחנו גם מדברים עליו יחד ומשרטטים את כל המוקשים שהיא עלולה להיתקל בהם בדרך.....ובכל זאת היא מצליחה ליפול לבורות שוב ושוב (וזאת למרות שהיא יודעת היכן הם).....אבל בינתיים האהבה שלהם זה לזה מצליחה לסייע להם להתגבר גם על מצבים שלנו, מהצד, נראה שזהו - על זה לא ניתן כבר להתגבר. 

על הדרך הם שניהם לומדים על יחסים ועל עצמם, ואני הרי תמיד אומרת שהחיים הם בית ספר. 

הלימוד הזה, על עצמה ועל החיים, ההשתדלות - גם כאשר יש צעד אחורה אחרי שני צעדים קדימה - מאד מאד מעודדים אותנו, וכמובן מספקים לנו מוטיבציה לעזור ולהיות שם בשבילה. והיא יותר ויותר פתוחה איתנו, קשובה לנו, לא מסתפקת רק במה שהיא רוצה לשמוע ומוכנה גם לקבל חוות דעת שלא נעימות לה ברגע הראשון אבל עושות פלאים בהתנהלות שלה בסופו של דבר.

אני מלאת התפעלות, האמת, ומעזה לקוות שאכן נצליח לסייע, ולו במעט, להכין אותה לחיים טובים ונורמטיבים בהמשך.

אגב כרגע הפסיכיאטר הצבאי משוחח איתה על האפשרות של שחרור מוקדם. זה היה ביוזמתו, האמת, ולמרות שבתחילה נבהלה מהאפשרות, עם הזמן החלה להתלהב מהאופציה. אני לא סגורה על העניין הזה אבל T טוען שבשלב זה ברור לו שהצבא לא תורם לה דבר, היא לא תורמת לצבא דבר, ועדיף שתצא לעבוד במקום מסודר ותרוויח כסף נורמלי ותתחיל לחסוך ולהיערך לאפשרות של לימודים באיזשהו שלב.......

כרגיל - ימים יגידו

וגם כאן כמובן