חברה שלי שפוטרה מעבודתה לאחרונה קיטרה לי שבכל יום היא מקבלת טלפונים מאנשים הדואגים לשלומה.
הנוסח משתנה:
- מה חדש?
- מה עשית היום? (אם זה ערב)
- מה התכניות היום? (אם זה בקר)
אבל הכוונה - לתחושתה - זהה: דואגים לה שהיא בבית לבד בדיכאון (אולי?) ולא עושה כלום.
אותה זה משגע, מרתיח אפילו - למרות שהיא מבינה (בראש) שזה נובע מאהבה ודאגה כנה.
הקדשתי לזה קצת מחשבה והבנתי שגם אני לא ממש אוהבת כששואלים אותי מה אני עושה מאז שעזבתי את העבודה.
כמובן שתלוי איך שואלים ותלוי מי שואל - אבל בגדול מבינה מה שהיא חשה בהקשר הזה.
אני חושבת שכאשר הודעתי שאני עוזבת את העבודה "הכנתי את השטח" מראש לשאלות מסוג זה, על ידי כך שאמרתי שבחודשים הראשונים בכל מקרה אני מקדישה את עצמי לבתי ולנכדים - כמה שהם יזדקקו לי - ועם הזמן אראה מה בא לי לעשות עם עצמי.
אני לא פוסלת כלום - לימודים, תחביבים (ספורט, נגינה, כתיבה), מפגשים עם חברים, ואפילו סתם קריאת ספרים וצפייה בטלוויזיה.
כן, אני מסוגלת לשבת כמה שעות ברצף עם ספר או עם סדרה טובה או כמה סרטים בזה אחר זה .....
ואלה בדיוק הפעילויות שהן בלתי אפשריות כאשר את עובדת ו/או יש לך ילדים קטנים בבית ואת מתה לקצת זמן לעצמך -
אז עשיתי את כל זה, העבודה, הלימודים, הילדים - לפעמים הכל יחד - האם אני צריכה להתנצל בפני מישהו כאשר סוף סוף השתחררתי מזה?
מה פתאם?
ייתכן שאצטרך עוד לעבוד מתישהו - אם יתברר שאיננו יכולים להרשות לעצמנו שלא אעבוד ...
ייתכן שארצה לעבוד, לאו דווקא במקצוע שלי אבל אולי כן...מי יודע
אבל נכון לעכשיו, טוב לי ככה. טוב לי ככה מאד.
ואני לא חייבת לאף אחד הסברים.
ואם מישהו מעצבן שואל אותי "אז מה את עושה?" לפעמים אני פשוט עונה בחיוך רחב : "כלום" , מה יש? שיתפוצצו מקנאה!
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
