אני אוהבת את אבא שלי.
אני בטוחה למדיי בעובדה שהוא אף פעם לא באמת רצה ברעתי, אבל הקונספט שלו מדברים מסויימים פשוט משגע אותי וגורם לי לרצות לצרוח לשמיים
"התחלקת על השכל???"
וככה זה הולך - הדעה של אבא לגבי כל דבר שקשור לאומנות שלי - יקרה מפז. כל ביקורת שלו מחלחלת, וגורמת לי לשתי תגובות קוטביות:
שלילית - אני רוצה להפסיק להתאמץ כל כך בציור ולעבוד בתור שיננית לשארית חיי.
חיובית - אני באה בכוחות מחודשים, ממשיכה הלאה עם החלום שלי.
ואבא, סביר להניח, לא יודע כמה הדעה שלו חשובה. הוא יאמר את דעתו לגביי כל דבר שאני אצור, וזאת תהיה הדעה הכי אובייקטיבית שאי פעם אשמע בתקופת הנעורים שלי לגבי האומנות שלי, העבודות שלי בפוטושופ וכל דבר אחר המתקשר לכך.
הוא יבהיר היטב את התפיסה שלו לגבי אומנות, גם אם זה אומר שזה דיי יפגע בי באופן אישי בתור אחת שמחשיבה את העבודות שלה בעיצוב לאומנות בפני עצמה - אני לא אומר שאני הדבר הכי מושלם שאי פעם ניסה את צעדיו הראשונים בהיסטוריה של עולם האומנות הרחב, אני גם לא אעמיד פנים שאני חושבת שהעבודות שלי הן יצירות מופת - - אני רק ילדה עם חלום ורעיונות, ואני נהינית מזה.
זה לא אומר שהביקורת הבונה של אבא לא משאירה את החותם שלה על הדעות שלי.
אם הוא יאמר שהכרזה שלי לבגרות בעיצוב גרפי לא טובה מספיק, הציון הגבוה שהמורה נתנה לא ישפיע עליי בשום צורה שהיא - האדם שבאמת רציתי את העידוד שלו נמנע מלחשוב עליה בתור יותר מבינונית.
איך אפשר להתנתק מהדעות של בן אדם עם כל כך הרבה השפעה עליי? האיש שאליו באתי עם כל ציור מאז גיל 3 עם עיניים נוצצות כדי שיבדוק אותו, אדם שחלקית אחראי לעובדה שאני רוצה להיות עצמאית, שלימד אותי איך לשחות ולרכב על אופניים, שהעלה לי את דמי הכיס לסכומים שלא היו מביישים שכר מינימום - על כלום! שהגן עליי מאמא ניורוטית גבולית, שהטיס אותי לחו''ל וגרר אותי למקומות שגרמו לי להעריך יופי.
איך אפשר שלא לרצות את ההסכמה שלו, בתחום היחדי בחיי שאני באמת אוהבת?
ואיך אפשר שלא לרצות קצת יותר הערכה מאותה אמא, שרק טיפלה ותמכה ואהבה בלי שום תנאים?
ועכשיו מגיע השלב בחיים שלי שאני לוקחת את הגיוס ברצינות. כמובן, יש לי קצת יותר זמן מלרוב האנשים, אבל הגיוס כבר ניראה באופק, ואיתו הפחדים, הפארנויות, הדאגות לבריאות בטירונות, החוסר מוטיבציה המובהק מלהתגייס, הרצון העז לחנוק את הבחורה שבגללה מכריחים אותי סתם ככה לזרוק שנתיים מהחיים שלי, כשברור לי שאני לא אוכל לתרום למדינה בשום צורה משמעותית.
ואם זה לא מספיק, אבא רוצה שלא אלך לצבא בכלל.
ואם השמועות לגבי כל המעקבים של צה''ל ברשת נכונות, אל תדאגו, אין לי שום כוונה אשכרה לעשות את זה, במיוחד בגלל הסיבה שישיבה בכלא צבאי לא תיראה יפה במיוחד על טופס בקשה לשום מוסד להשכלה גבוהה קיים בארץ וסביר להניח - בעולם(וזאת רק הסיבה הפחותה ביותר).
אני לא מתכוונת להתחמק מחובה אזרחית, אבל הסיבות שלי להתגייס לצה''ל נובעות בסיבות אנוכיות ו/או אישיות, שגורמות לי להרגיש יותר ויותר כאילו כל מילה לא במקום ולוחמת בקרקל תקרע לי את עור התוף על חוסר פטריוטיות.
נימה צינית~כן, כי מי ירצה קצת לקבל תגמול על בזבוז של שנתיים מחייו~
אני לא אבוא לאמר שזה בזבוז לכולם, הצבא מכשל, ונותן לך קצת פרספקטיבה. אתה פוגש חברים, עובר חוויות, ויש לך מה לספר לנכדים 50 שנה אחרי.
באופן אישי, זה ניראה לי כמו בזבוז זמן, בעיקר בגלל שבלי מוטיבציה, מחצית מהזמן אני אחשב טקטיקות מילוט, ובמחצית השנייה אצטער שההורים שלי לא לקחו את ההצעה לעבור לארה''ב ולעשות ממני אזרחית שם.
כי להיות אזרחית בארצינו היפה, משמעו, בין השאר, לשרת בצבא - ואם תנסי להתחמק, תמצאי את עצמך בסוג שונה של מדים, בחדר קטן ומחניק עם סורגים.
לא כיף.
למזלי הטוב, את ההגיון והשכל הישר ירשתי מאמא, ואמרתי לו שאין שום סיכוי שבעולם שאני אנסה משהו נגד ההתגייסות - אם כל השאר מחויבים, מי אני שאנסה להתנגד?
ועדיין, הדעות שלו לפעמים מרתיחות בצורה מבהילה.
אני לא אתחיל לאמר שאני שונאת את ההורים שלי, או שאני מתלוננת על דעתם- תמיד יכול להיות יותר גרוע, וההורים שלי, 98% מהזמן, רוצים את מה שטוב בשבילי, ולא בהכרח אם זה תואם את מה שאני חושבת שטוב בשבילי.
ותלונות לא יעזרו בכלום, גם ככה.
אז מסתבר, שכמו לרוב האנשים הקיימים בעולם, לסמוקי יש תסבוכות אבא ואמא, שקשורות בעיקר להסכמה ולדעה הטובה שלהם כלפיה ולגבי המ שהיא עושה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
