קיטורים ומחשבות(ומטאפורות לא קשורות)

לפני מספר שבועות חוויתי משהו שרוב בנות ה-12 של העולם מדמיינות כרגע עילאי ורומנטי בצורה מחרידה, ובנות 16 כבר רוצות שיגיע - 

הנשיקה הראשונה.

זה היה כיף, אין ספק, מבלבל, מפתיע ולח, ואפילו גרם לי לשוק שהסתכם ברעידות בלתי נשלטות בזמן שהבחור ייצב אותי שלא אפול.

היה אור ירח, היינו בטבע, לבד, היו קורות עץ שנשענו עליהן, וביליתי את רוב החופשה המסויימת הזאת בבגד ים, כך שזה גם היה בונוס ענק.

לבחור היה ניסיון רחב, ואת זה לא הייתי צריכה לנחש אפילו, מפני שהוא הצהיר בפניי לפני הרגע המיוחל שלפני שהיה במערכת היחסים ממנה התנתק חודש לפני, הוא היה סטוציונר בעל שם.

הבחור נ''ל היה יפייפה, ואני אומרת את זה מנקודת מבט של ציירת - פנים בצורת לב, עיניים כחולות-ירוקות, זיפים, שיער חום פרוע וחיוך כובש, ואפילו גוף טוב. בפעם הראשונה שראיתי אותו לא ייחסתי לעניין תשומת לב יותר מלכמה דקות.

ואז התחלתי לעשות לו עיניים.

ואז הוא פילטרט איתי.

ואז הוא הלך לעשן, ובעצת חברה קרובה הלכתי אחריו.

ואז דיברנו שעות...

ואז, אחרי דקה מעיקה של השענות על עמוד עץ, מבטים מהססים ודפיקות לב מואצות, הוא ליטף את הלחי השמאלית שלי והצמיד את הפה שלו לשלי.

בהתחלה, כמובן, קפאתי.

עמדתי במצב מובך ביותר, הידיים שלי על הכתפיים שלו, הנשיקה מתעמקת. נהיניתי מהריח הקלוש של הטבק, איכשהו הזכיר לי את הילדות שלי, כשהורים שלי היו מעשנים. 

חשבתי על כל כך הרבה דברים, כשעמדנו שם ככה, ואני מנסה להבין מה לעשות עם הלשון שלי, או הידיים שלי...או הלב שלי.

ואז הוא התנתק , רק בשביל לנשק לי את הלחי וללחוש את המילים שגרמו לי להפסיק לחשוב - "את יפה כל כך..."

(בואו לא נציין שיש לו קול נמוך ורך והדבר נאמר באנחה . איך כל בחורה אחרת היתה מגיבה לזה??)

ואז פשוט הרגשתי,

ומה שהרגשתי היה בעיקר פאניקה.

מה שהכי הפתיע אותי היה שהתחלתי לרעוד, כמו שרק פעמיים בחיים שלי רעדתי - כשרק נכנסתי ביום הראשון של החטיבה, ובביקור השני אצל הרופא שיניים.

ומה שעוד יותר הפתיע אותי היה העובדה שהוא היה כל כך רגוע לנוכח העובדה שהבחורה היפה שהוא דיבר אליה התחילה לעשות פנטומימה של עלה נידף ברוח.

אחרי שנרגעתי, והתנצלתי, והוא הרגיע אותי שאין מה להתנצל, התחלתי לשמוח.

התנשקנו עוד הרבה פעמים באותו לילה, וביום למחרת.

היה כיף, אין ספק. הייתי מחובקת על ידי בחור חתיך בזמן חופשה שחיבבתי בחזרה וחזר על כמה אני יפה וכמה הוא...מתחיל להתאהב בי.

ואז התחלתי לבחון את עצמי בהקשר אליו. היינו בחופשה עם המשפחות בגן אוהלים עם נחל, והלכנו מחובקים, מחזיקים ידיי, מחוייכים לגמרי באור השמש ובאופוריה של תחילת החופש.

הייתי מאושרת כמו שלא ידעתי שאני יכולתי להיות.

ההורי שלו שמו לב אלינו, ההורים שלי שמו לב, וכל החברים שלהם גם שמו לב. 

בסוף היום, כבר היה ברור ששנינו התנשקנו ושהתחלנו להיות דבוקים.

ואז עוד פעם חשבתי את השאלה שהורסת כל רומן חופשה טוב בסרטים - "לאן זה מוביל?"

כשנישקתי אותו באותו לילה, הייתי בטוחה שלא נדבר על זה אחרי החופשה. לא נדבר, לא כלום

חשבתי שביליתי את הזמן בטוב עם בחור חתיך ומוכשר, שנתן לי את מה שכבר חשבתי שלא אקבל עד גיל 20 המופלג, ושזה לא יוביל לשום דבר.

ואז הוא אמר לי להתקשר אליו, שנקבע להפגש, התנשקנו ונפרדנו, ועוד באותו יום (בהכוונתה האסרטיבית והתוקפנית של גבריאל יקירתי)

החלטנו להפגש ביו למחרת. אצלו בבית.

למה פה לא חשדתי?

את הזמן בבית שלו בילינו בנעימים, הרבה נשיקות, צחקוקים, סטנד-אפים בשביל שלא להיסחף, סרטים שנעצרו באמצע וצחוקים על חשבון התוכי של המשפחה ומפגש אוקוורד לקראת הסוף עם האחות הגדולה, קיצרתי את הדייט עד לאמצע היום כדי לנסוע הביתה ולהירגע - להשאיר לו טעם לעוד.

הטעות הראשונה היתה כניראה בכלל להגיע אליו הביתה, ולא לבקש ממנו, אם אני כבר שם, לצאת לטייל בחוץ.

ולהתאמץ בשביל להגיע אליו הביתה.

לא במקום ששנינו נצתרך להגיע אליו, שנוכל לנהל דייט כהלכתו, לראות סרט ולדבר.

עברו כמה ימים, ולא נשמע ציוץ מויל(שם קוד). לקחתי את הדברי לידיים, טלפנתי אליו.

הוא ענה, וביקש להתקשר יותר מאוחר. ידעתי שזאת בקשה ליגיטימית, מאחר והבחור עבד בארבע עבודות בקיץ, וברור שהיה צריך זמן בשביל שיוכל לתקשר איתי בצורה נורמאלית.

הוא התקשר אליי למחרת, בשלב שבלב שלי כבר התפוצץ, הדופק שלי האיץ כל כמה דקות עד שהייתי צריכה לקחת כדורי הרגעה בשביל לא לדפוק את לחץ הדם תמידית.

אמא שלי, האחוקית, תיארה את זה כהתאהבות ראשונה. לא אהבה, את התאהבות.

ואני חשבתי, "חרא".

לא בניתי על להתאהב, לא בניתי על להיות רומנטית ודביקה ולחכות לטלפונים של בחור שרק הכרתי פחות משבוע לפני.

אבל כשהוא התקשר, הרגשתי הרגשת עילוי מטורפת.

היחידות שידעו על העניין חוץ מאמא שלי באותו זמן היו שתי החברות הטובות שלי, גבריאל האח ונונו האמא הפולנייה.(וכל מי שהיה איתנו בחופשה, אבל לא רלוונטי)

רציתי כל כך לספר לאנשים אחרים, אבל בהמלצתה של אמא שלי, האחוקית, נמנעתי מהפעולה ההרסנית כדי לא לפתוח פה לנונו(האמא הפולנייה של השטן והשטן בעצמו)PRAISE LORD RAIN

אבל בסוף שבוע הרגשתי שמתחילים להתעלם ממני. הוא לא התקשר, ענה בהתחמקות ובקיצור להודעה היחידה שאזרתי את האומץ לשלוח, אבל לא איבדתי תקווה, כי כזאת אני.

הבחור הביע יותר עניין ממני בהתחלה, אז הייתי בטוחה שהוא פשוט עסוק. בסופשבוע. בצהריים.

אני טיפוס מאד נאיבי.

כעת, שבוע שלישי לאחר התחלה מבטיחה מאד של הקיץ 2013, אני פגועה באגו, דחויה ומבריאה מדלקת גרון.

השאלה האמיתית היא, מה הייתי אומרת לו אם כרגע הוא היה מולי.

ניסחתי את התשובה לשאלה המעצבנת הזאת כמה פעמים, והגעתי לסיכום (החופר) הבא:

" תודה שגרמת לי להיות מאושרת.

תודה שלימדת אותי איך להתנשק.

תודה שנתת לי ביטחון עצום.

תודה שנתת לי את היומיים וחצי המאושרים האלה.

תודה שאמרת לי שאני יפה,.

תודה שנישקת אותי בלי לעבור גבולות שלא הייתי מוכנה לעבור.

בזכותך למדתי איך זה מרגיש כשבפה שלך יש יותר מלשון אחת.

בזכותך אני הבנתי את המונח 'פרפרים בבטן'.

בזכותך הבנתי מה עוד לא לעשות בדייטים ראשונים.

בזכותך הלב שלי כאב והנשמה שלי צרחה במשך שבוע.

בזכותך האגו שלי נפגע.

בזכותך ובזכות עוד בחורים יפים אחרים אני לא סומכת על בחורים יפים ונחמדים בקלות יותר.

בזכותך אני הבנתי מה זה אומר להיות מאוהבת בזמן חופשה קצרה.

ניצלתי אותך ללא בושה בשביל להתנתק מהכינוי המעצבן 'בתולת שפתיים' ונפלתי בפח של התרמית שלי.

הלוואי והיית דוחה אותי ישר כשחשבת על זה, במקום למשוך אותי לשבוע, לגרום לי לקלוט את המסר לבד.

זה היה מהלך פחדני, שביצעתי פעמיים בחיים שלי, אוליי קצת יותר.

הלוואי ולא הייתי אומר לי שהתחלת להתאהב בי. שלא טיפחת אצלי תקוות.

אבל מצד שני, טוב שעשית ככה.

לפחות עכשיו אני יודעת שאתם, הבנים, עם מוזר והפכפך. שאסור לחייב אתכם לכלום בהתחלה, אוליי אפילו לא באמצע.

ואם היית מציע להיפגש שוב, התשובה שלי תהיה שונה ממה שהיא יכלה להיות בתחילת השבוע.

לא הייתי מסכימה. 

תודה על הזמנים הטובים, על הרגשת האושר כשבחור מסתכל עליי ורוצה רק אותי, על הנשיקות והחיבוקים והצחוקים.

אבל אתה צריך זמן בשביל להסתדר עם הבולשיט שהאקסית שלך השאירה מאחוריה. להתמודד אם מה שאתה רוצה להיות. להבין איך תתייחס מעכשיו לבנות.

אבל אני יכולה לחיות בלי כל המחוות הרומנטיות האלה. אני יותר חזקת אופי ממה שחשבתי שאני, אבל זה העניין.

אני לא אוותר על הלב שלי בכזאת קלות בפעם הבאה.

תודה על הזכרונות."

נכון שזה יהיר בצורה מחרידה מצידי לחשוב על אפשרות שבה הוא אי פעם ישמע אותי אומרת לו את זה, אבל את השאלה שאלה אתי אמא שלי, מתוך דאגה להתנהלות שלי במשך השבוע הזה.

זאת לא התשובה לשאלה. זה מה שאני מרגישה בפנים, מה שאני חשבתי עליו כבר כמה זמן.

אני לא אוהבת אותו, אז זה קל יותר. יצאתי בזול, יחסית. כל מה שנשבר אצלי הוא האגו.

זה לא הדבר הכי שביר בגוף שלי, וזה יקח יותר משלושה מפגשים דביקים בתחילת החופשה בשביל לגרום לדבר השביר ביותר להתרסק לחתיכות.

אני לא חושבת שמתישהו נשבר לי הלב באמת, לא מאהבה כוזבת, לפחות.

הוא לא נשבר עכשיו, רק חטף מכה קטנה שלא תשאיר אפילו סימן.

ואני אטפל בו עד שהכאב העמום הזה באגו ייעלם כלא היה.

איזה מזל שיש לי אחוקית, אח, אמא פולנייה שנייה, בת דודה רעשנית ופרובוקטיבית, חברות תומכות אחרות, ציור והבלוג הזה.

אחרת כל העניין הזה באמת היה יוצא מפרופורציה.

ועכשיו, באווירת הקיץ, הנה רמיקס חמדמד מהשנה שעברה^^

http://www.youtube.com/watch?v=If5MF4wm1T8