לפעמים אפשר ללכת לאיבוד גם בלי לקום מהספה .

 לפעמים כל מה שצריך זה דמיון מפותח והרבה מחשבה בשביל לאבד את הכיוון .

בתחילת הדרך היתי בסדר חשבתי שקרה משהו אבל עדין ראיתי את האור 

 כשהמשכחתי ללכת כבר לא ראיתי את ההתחלה והאמתי שגם הסוף לא ברור לי וכבר התחלתי להאשים את עצמי .

 להאשים את עצמי שאולי אני מגזימה ועם כמה שהמשכחתי ללכת האשמתי את עצמי שבכלל בחרתי את הדרך הזאת מהתחלה ויכולתי לחיות את חיי גם בלעדי .

 וככל שהתעמקתי ללכת מצאתי את עצמי בדבר הכי נורא ,כבר שכחתי איפה התחלתי ומה הוביל אותי לפה אבל אני חושבת את הגרוע מכל , מה שהבטת לי שבחיים לא יקרה .
 הם כמו ציפורים שצצות לפעמים בחשכה ומעופפות מעלי ,המחשבות האלה  ...

 טורפות אותי מכל הצדדים ולא עוזבות אותי .

אני כבר עמוק בתוך המחשבות שלי עמוק בתוך עצמי ואני כבר לא יודעת מה נכון .