אז התקלקלה המקלחת. קורה.
אז אמא הזמינה מישהו לתקן אותה, והוא הגיע כשרק אני הייתי בבית. קורה.
או יותר נכון הם.
אני קמה בבוקר ושומעת אנשים במרפסת, אז פתחתי את הדלת. אני מוצאת שם שלושה נערים, אחד אני אפילו מכירה בשם.
"מה הם חושבים לעצמם שהם באים ויושבים לי מחוץ לבית רק כי יש פה פינה נוחה?" אני חושבת לעצמי וסוגרת את הדלת. אחד מהם עוד מעיז להגיד לי "היי" כאילו כלום.
אני נכנסת הביתה ומנסה להתקשר לאמא - להגיד לה שהתעוררתי, ולשאול אם יש מהו חשוב שאני צריכה לזכור... זה מנהג קבוע כמעט. מה לעשות שהיא פשוט הרבה יותר טובה ממני בלזכור דברים.
מכל מקום, אני מתחילה להגיש לעצמי ארוחת בוקר, מתעלמת מהשלישייה בחוץ, בידיעה שלפי ההיכרות שלי עם אחד מהם, מתאים להם סתם ככה לבוא ולשבת בחצרות של אנשים אחרים.
פתום דפיקה בדלת. אני פותחת בנימוס, ובחוץ עומד החוצפן ממקודם ואומר לי שהם באו לתקן את המקלחת, אבל ביקשו מהם לחכות שאני אתעורר.
הרגשתי כל כך מפגרת שהייתי חייבת לפצות על זה בכך שמיד פתחתי את הדלת בחיוך והזמנתי אותם פנימה בהתנצלות.
מה לעזאזל אמא שלי חשבה? מי מזמין ילדים בני 16 שאתה לא מכיר לתקן את המקלחת?
אז אמא בדיוק מתקשרת, ורוצה שאני אפנה את המקלחת מהווילון, המגבות, וכל מה שיש שם.
אז אני עושה את זה מהר כשהם הולכים להביא את כלי העבודה שאני באמת לא יודעת איך הם השיגו.
והנה אני, יושבת בסלון עם הלפטופ ושומעת קדיחות שאין לי מושג לשם קודחים אותן, ומחכה שהם יסיימו כבר.
אני לא אוהבת שיש אנשים זרים אצלי בבית.
ואני עוד יותר לא אוהבת שאלו אנשים שאני מכירה.
כינוי:
Mind Dancer
בבלוג זה
בכל הבלוגים
