a place to call it home

מעולם לא הייתה לי ילדות קשה, קיבלתי את כל החום והאהבה שאני אמורה לקבל בתור ילדה, אבל משהו בי, תמיד אמר לי להשאר סגורה, ליצור בעצמי עולמות, אף פעם לא ממש נפתחתי לאנשים, אני לא זוכרת מתי יצאתי מהחדר שלא לשם אכילה או מקלחת בתור ילדה, למרות שניסיתי להתחבר לעולם, זה לא הכי הצליח לי, כי ניסיתי להתחבר לאנשים שמאחורי הגב צחקו עליי וכאלה, אתם יודעים להתחבר לאנשים הלא נכונים, להיות הילדה היחידה בכל היסודי ושכבה ז' אז.. שקראה ספרים? זה נורמאלי? מבחינתם.. אמרו לי שאני חננה ושהשיער שלי מוזר וצחקו עליי הייתי צריכה להכניס את העולם ה"הזוי" שלי לחיים שלי כדי להתגונן ואני אסביר גם מה עשיתי פשוט המצאתי דברים לא יכולה להגיד ששיקרתי כי שקר זה בעיני המתבונן, אמת של מישהו אחד יכולה להראות כשקר לאדם אחר, פשוט הבאתי את העולם הדמיוני שלי אליי, דיברתי לעצמי רוב הזמן, האמנתי שאני מישהי אחרת עכשיו זה קצת פחות בא לידי ביוטי, עם הזמן כמו שאמא שלי אומרת בניתי חומות סביבי, וטוב, טוב לי עם זה אני מתכוונת, היה לי טוב, החומות האלה עדיין קיימות שלא תבינו לא נכון, אבל הן קיימות יותר כשאני בבית, לא כשאני ליד אנשים, ליד אנשים אני משתדלת להסיר את החומות האלה ולהפתח, לפעמיים אני נפגעת אז אני מחזירה אותן להגנה, כי אני חשה עוינות מהסביבה, לחוש שאתה לא רצוי. הכל למען האמת התחיל טיפה להשתנות כשהגעתי יחסית למקום שטוב לי, עם ילדים שאפשר לקרוא להם ידידים, הרגשתי סופסוף טוב להיות סביב מישהו, נפתחתי עם הזמן אבל עדיין באיזה שהוא מקום, לא יכולתי להתרגל לזה שאני בלי העולם ה"הזוי" שלי עולם דמיוני שבראתי לעצמי, התחרפנתי.. לא ידעתי איך להתמודד אבל הצלחתי.. אחרי שהרסתי קשרים שהלוואי ולא הייתי עושה את אותן שטויות אז אבל עדיין אני שמחה עם מה שיש לי. בכל אופן, במשך השנים נצמדתי למחשב פשוט רציתי לברוח, ביליתי שעות על גבי שעות כמו שאני עושה עד עכשיו מול המחשב, העולם היחיד שיכל לקבל אותי כמו שאני בלי לשפוט אותי, ואחרי כמה שנים פתחתי את הפייסבוק שלי, ושם, למען האמת? חל השינוי הכי גדול מלהשים תמונות של אנשים אחרים, שמתי את עצמי, התחלתי אשכרה לאהוב את עצמי, למרות שעברתי דרך הBME רשת חברתית של ערוץ הילדים הייתי טיפשה אז, אבל נסלח לי על זה אני מקווה, ומשם הכרתי אנשים מדהימים שאנחנו עדיין בקשר איתם, לא עם כולם אבל עם רובם, יש ילדה שאני עדיין זוכרת אותה, קראו לה דניאל, היא באמת ילדה מדהימה, הלוואי והייתי יכולה מצוא אותה שוב, והיא עזרה לי, היא נתנה לי עצה שאני לעולם לא אשכח, היא אמרה לי להסתכל במראה ולהגיד לעצמי שהיא יפה ולהאמין בזה, זה עבד לה יפה מאוד, וכשהתחלתי לנסות גם אני, זה עבד, אנשים גם התחילו להגיד לי שאני כזאת, אז הביטחון שלי קצת עלה, לא שזה לא אומר שאני לא בורחת מהעולם כי אני לא שייכת אליו, אנחנו בני האדם תמיד נהיה במרוץ אחר המקום הזה, מוזיקה היא אחד המקומות שאני הכי אוהבת, גם לכתוב בעצמי, לשיר, עם כל הירידות שאני מקבלת.. אבל מזה מקבלים כוח להמשיך ולהראות לכולם.  בנוסף אני חייבת לומר שאולי יום אחד, אני אפסיק לברוח ואתמודד, ואמצא את המקום שלי שאליו אני שייכת והראה לעולם מי אני. מקווה להצליח. :)