מעולם לא אהבתי להיות לבד, תמיד הייתי מוצאת דרך להפיג את המושג הזה לבד, הייתי יוצרת עולמות והורסת אותם כדי ליצור חדשים, רק לא להיות ממש לבד, לדבר לעצמי הפך להרגל מתוך הפחד להיות לבד, וכשאנשים עוזבים אני מפחדת, זה מפחיד אותי המילה הזאת להתראות, לראות אותה זה צובט לי בלב.. אני לא יכולה להתרגל לזה שאנשים באים והולכים, זה לא משהו כל כך ברור מאיליו בשבילי, אני רגילה שאם מישהו בא הוא נשאר, בני אדם הם לא יצורים מתבודדים הרי לא טוב היותו האדם לבדו לא?.. כי לא משנה כמה ארצה להיות לבד, אני לא יכולה להרשות את זה לעצמי, אני חיה בסוג של דחייה ומשיכה עם הלבד הזה. יום אחד בלי לדבר עם עצמי זה נראה כמו נצח, כי אם אני לא מדברת עם עצמי, אני נותנת לדמיון לעבוד, אני מדמיינת את עצמי במקום אחר, עם אנשים, רק לא לבד, אני פשוט לא יכולה להיות לבד.. זה מפחיד, זה הפחד הכי גדול שלי, להיות לבד, לשמוע את השקט אני חייבת שיהיה רעש סביבי.. זה יכול להישמע מאוד מטומטם או טיפשי, לפחד ממשהו כזה אבל כולנו מפחדים מהמון דברים בחיים שלנו ומתגברים עליהם כי הפחד הוא בדרך כלל כי זה חדש לנו, או כי אנחנו מפחדים מההשלכות של המעשים שלנו, חרדות של פרויד.. אבל להיות לבד, אני לא חושבת שאפשר להתגבר על זה, איך מתגברים על זה בכלל? מנסים להקיף את עצמך בכמה שיותר אנשים? לא.. זה רק מגביר את הפחד, הפחד הזה שהם יעזבו, שאשאר שוב לבד.. עם הזמן אני מודה שהתחלתי להתרגל לזה, ללבד הזה למרות שאני לא לגמרי לבד אף פעם, אני תמיד אמצא משהו שיגרש זמנית את הפחד שלי אבל כמו כל דבר זה תמיד חוזר, הרצון והפחד שלא עוזבים אותי לרגע. עכשיו כשחברה שלי סגרה את הבלוג שלה, אני מרגישה שנשארתי לבד, אני לא אוהבת את זה שהפחדים הכי גדולים מנצחים אותי, כי הם מתממשים, מבחינתי זה ניצחון של הפחד עליי, כשדיברתי עם חברה אחרת על הפחד שלי היא אמרה שזה כי חסר לי חום ואהבה, חיבוק ממישהו קרוב.. כשאני חושבת על זה אני אפחד עוד יותר! אפחד מוות לאבד את אותו אחד. הפחד להיות לבד ירדוף אותי, הוא רודף אחריי גם ככה, אני לא יודעת למה אני מפחדת כל כך להיות לבד, למה אני חייבת להיות עם אנשים.. למה זה כל כך משנה לי אם אני לבד או לא, אני לא אוהבת את ההרגשה הזאת שאני לבד גם אם אני לא ממש לבד, אני לפעמיים מרגישה לבד לא משנה כמה אנשים יהיו לידי זה אולי קשור יותר לשייכות..
לעזאזל!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: