a place to call it home

כן, כבר לא כואב לי, לקרוא פוסט של מישהי שהציעו לה להתחתן, הייתי בגיל הזה הדה ז'ה וו הזה, מכה בי, אבל כל מה שאני מרגישה זה ריק, פשוט ריק, לא כואב לי יותר, אני לא יודעת אם זה כי אני כבר רגילה, או שפיתחתי אדישות או שהכאב עזב מרצונו, אבנים בלב כבר אין לי, אני מניחה שהתרגלתי למשקל שלהן, אני נוהגת לחייך המון, אומרים שזה בגלל זה.. אתה מקצין התנהגות מתוך פחד וחרדה מדחפים ורגשות נסתרים או אסורים, לא ממש אכפת לי, אני לא יכולה לבוא ולהגיד שזה רע, אני מאושרת! אין בזה משהו רע, נכון? פעם אני זוכרת איך הייתי בוכה מזה, כמה זה היה כואב לי בחזה, אני עדיין זוכרת למה, אולי כי אני רגילה לספר, אומרים שלדבר עוזר לשכוח, מוזר.. זה דיי עזר לי אני חייבת לומר, לדעת שהעבר כבר לא רודף אותך רק מפחיד עוד יותר ומחזק את העובדה שהוא שם איפה שהוא מחכה לי..

אין לי ממש הרבה מה לכתוב יחסית..