בערב חג הפסח, בליל הסדר עם המשפחה שלי, מעבר לקריאה במה שהיה נוח לנו בהגדה ובטבילת ירק בתוך מי מלח לזכר חייהם המרירים של אבותנו במצרים, יצא לי לחשוב לא מעט על הדרך בה הסדר נעשה במשפחה שלי, מזה שנים וכנראה גם לתמיד יעשה. יצא לי גם לחשוב על המשפחה שלי ועל המסורת היהודית בתוכה, איך שהיא מתקיימת ואיך שהיא התקיימה עד היום. הרבה מאוד מחשבות הגעתי אליהן והרבה מאוד תובנות שהצטברו אצלי שנים מצאו את דרכן למלל שכמו נכתב לי בראש, בחצאי משפטים ורצפי מילים, ואת עיקר המחשבות בחרתי להביא עכשיו לכתב ולהוסיף עוד ממה שיצוף לי עת הכתיבה.

הדת היהודית, כמו שאנחנו מכירים אותה, כמו שקיבלנו אותה במעמד הר סיני, ניתנה למשפחה שלי כמו שהתנ''ך ניתן לילד בכיתה ב' שרק לומד לקרוא. במרוצת כל השנים, החגים במשפחה נחוגו לפי ההלכה היהודית, לפעמים יותר ולפעמים פחות, היו שנים שגם בכלל לא, וכל הרוח היהודית של בני משפחתי הקרובים ביותר כמו נשאבת מתוך ספר הספרים דרך צינורות שאין בהן עוררין, אחד לאחד, שחור ולבן. לשים כיפה כשצריך, להדליק נרות בחנוכה, לצום ביום כיפור, להדליק נרות בשבת, לערוך סדר בערב חג הפסח. ממש לפני ימים אחדים ישבנו סביב שולחן הסדר וסבא קרא מתוך ההגדה במן עלעול מעניין, התעקב על חלק מהדברים ועל חלק פסח (כמה סמלי!) ולא נעשה יותר מזה ולא נאמר יותר מזה. וגם כשנאמר, אז נאמר את מה שאנחנו מכירים מההלכה והמסורת היהודית וממה שהספר מכתיב לנו ואומר תמיד, כמו שיר שמתנגן תמיד במז'ור ולא משתנים בו התווים, או לא מתווספים אליו כאלה חדשים, או חלילה שיר שמשנה צורתו לניגון אחר. וככה כל החיים. כיפור זה צום. חנוכה זה סופגניות. פורים זה תחפושת. פסח זה מצות. ואנחנו יהודים.

במשפחה החילונית שלי (שבתוכה גם חלק דתי מצד האמא) היהדות נתפסת כמשהו לעשותו, לקיימו, ולסמן וי לאשרו.

אני מגדירה את עצמי כיהודיה חילונית. חלק מילדותי העברתי בלהיות היהודיה הזו שמונחלת במשפחה שלי, לקבל את המסורת מההורים ומהסבים ולקיים אותה כשצריך, במועדים ולפעמים גם בשבתות (יצויין שיצא לי ''לשמור'' שבת כמה וכמה פעמים בחיי). היום, ובעיקר בשנים האחרונות, מתגבשת אצלי עמדה אחרת ואני פוגשת את היהדות בצמתים אחרים. אני רואה ביהדות הרבה יותר מסורת רוחנית מאשר הלך חיים פיזי, חוקתי. אפילו הלכתי.

מנגד, יש בי לא מעט צדדים המפקפקים בקיומו של האלוהים, לפחות האלוהים של היהדות, ואני בחיי סובבת בלא מעט השפעות אתאיסטיות, חלקן רדיקליות. חברים, שותפים, כותבים ואפילו הסופר האהוב עליי היה אתאיסט מובהק ולא פספס שום הזדמנות ביצירותיו ובכתיבתו הכובשת לספר זאת לנו, לקוראיו, אבל אני לא ממהרת להגדיר את עצמי כאתאיסטית. יש משהו מאד פטרוני, בעייני, בתפיסה האתאיסטית. כשם שלא הוכחה קיומו של אלוהים, כך גם לא הוכח עדיין אי קיומו. אני לא רואה באלוהות איזשהוא צורך גשמי בחיי, אפילו יותר נוטה לכיוון שגם אם האלוהים קיים, או לא קיים לחילופין, כל זאת לא רלוונטי לחיי. דברים ואספקטים בחיי לא משתקפים מתוך אמונה באלוהים או נשענים עלייה. יש היגידו שתפיסתי אנמית וריקנית, אך אני יותר רואה באלוהים סמל וביטוי לכוחות מוסריים הקיימים בעייני, ובעבודה קשה מרובת מאמצים גם בחיי. האלוהים של היהדות לא רלוונטי בחיי, הוא לא נמצא בהם, אבל הרבה מאוד דברים שמסלים את הטוב והנכון בעייני אולי מזוהים אצלי עם האלוהות.

ועכשיו ישאל (ותצחקו, אך זו שאלה שאני מסוגלת לדמיין לא מעט אנשים בחיי שואלים אותי) איך ייתכן שלא מכירה בקיומו הנצחי והברור מאליו של האלוהים ועדיין מגדירה את עצמה כיהודיה?

ואני שואלת - האם קיימת יהדות ללא אלוהים?

והתשובה שלי היא כן. אני מאמינה שכן. קיימת ועוד איך. בשביל לענות על השאלה הזו אנחנו צריכים להגדיר מהי דת בחיינו, לפני שאנחנו מגדירים את היהדות והמפגש שלנו איתה. האם הדת היא משהו שיש לקבלו ולהעבירו הלאה? האם דת היא משהו שמכתיב לנו סדרי חיים ועולם בצורתם הפיזית, או שמא מעבר? האם הדת היא בכלל משהו שיש ליחס אליו התפתחות של אנשים ולמידה על עצמם, או רק קבלה ללא שום זכות וטו את דברי האלוהים והקנייה של החוקים בחיינו? האם דת היא עמוד שדרה שנמצא בלב אומה, או עם, ורק עליו היא נשענת? או שמא היא רוח? בכלל, האם הדת היא מסגרת לחיים או דרך בתוכם? האם היא רק ספר, או שהיא חלון, דלת?

ולשאלות אין סוף. וגם אני שואלת אותן, וגם אני חגה סביב לא מעט קונפליקטים שיש לי עם הדת, עם היהדות, ועם הדת היהודית. ואני מנסה לקיים בחיי את הצורה היותר רוחנית של היהדות, מעט מאד את המעשית, שלא רבנים ולא גדולים בספרי הזוהר הכתיבו לי אותה אלא המסורת הפשוטה של היהדות, כמו שהיא מוכרת לנו, עם הסיפורים, האמירות, התובנות, הניגודים והשאלות שמוצבות לנו במפגש עם כל חג, מועד ואפילו פרשת השבוע.

אני לא צמה ביום כיפור. אני גם לא שומרת כשרות בפסח. אני לא רואה שום סיבה הגיונית לצום פעמיים בשנה ולהתעלל בעצמי, הן צום מלא כביום הכיפורים והן הצום הזה בחג הפסח שמזמין אותי להתנזר מכל האוכל הטעים ולאכול דברים שאני לא אוהבת ולא טעימים לי. אבל בשני המועדים האלה, כדוגמא, יש משמעות אדירה מאוד בחיי, ואמורה גם בעייני להיות משמעות נוספת מעבר לקיום הפיזי של החגים האלו בלוח השנה היהודי שלנו ובמציאות שלנו המעשית.

ביום כיפור אני מתחברת לסיפור הנפלא של רבי שניאור זלמן הרב מלאדי, שישב בבית כלא וכשהגיע אליו חוקר התפתחה בניהם שיחה על שאלת אלוהים את האדם "איכה?" (רק תביעו רצון ואני אשתף אתכם בסיפור זה) דרך הסיפור אפשר להבין שהשאלה מתכוונת לא למיקום הפיזי אותו ביקש אלוהים בשאלתו "איכה" אלא למקום הרוחני שבו היה נתון אדם. איכה הוא בנפשו, היכן הוא בעולמו, לאן הוא הגיע בחיי בכל השנים בהן הוא חיי, ומשם לאן הוא מתכוון להמשיך. זה מסר נפלא וככה אני תופסת את יום הכיפור בחיי בשנים האחרונות. לשאלת איכה, שגם היא צריכה להיות מתמדת, אבל ביום הכיפור היא צפה כחשבון נפש הולם. חשבון הנפש שלי מגיעה ממקומות אחרים, שהם לא דרך הצום. ויש עוד דוגמאות, ועוד חגים שסיפורם נפלא והמשמעות מחלחלת. ויש היאמרו שמה שאני עושה, ואיך שאני מאמינה שעל החגים להתקיים בחיי, יש מן הפרטת הדת. פיזור הביחד, האחדות הזו שנוצרת כשכולם חגים את אותו החג באותה הצורה. דווקא בעייני יש בזה יותר הנצחה של החגים בחיי מי שתופס את עצמו כיהודי, יותר הנכחה של מה שהם באים לומר וללמד לא רק עצם הלימוד, אלא גם עצם החיים כפי שהם היום. כפי שאנחנו היום, כפי שמציאות היום, ובמפגש של הדת עם המאמין, או של היהודי עם החג, צריכות להיות בעייני יותר שאלות שמרמזות על התפכחות רוחנית והשלכה על המציאות הקיימת, ולא רק על קיום המצוות.

וככה גם פוגש אותי פסח. אם הגעתם לכאן בלי שקראתם את כל הקודם, גם זה בסדר.

בליל הסדר סבא שלי דיבר על זה שעם ישראל הפך להיות לעם חופשי ברגע שיצא ממצרים ומהעבדות. אני מאמינה שכמוהו חושבת גם אמא, גם סבתא וגם אבא בטח חשב ככה, כשעוד היה בחיים. אני לא מזלזלת בתפיסה הזו בשום צורה, שכן גם זו דרך לתפוס חירות וחופש מול עבדות. אבל הייתי רוצה לשאול מעבר.

הרבה מאוד אנשים שיצא לי להכיר תופסים את ערך החירות והעבדות כמשהו שיש להתנתק ממנו (העבדות) ולהגיע אליו (החירות). כמו כבלים חיצוניים שיש להתנתק מהם פיזית, ברגע שאדם לא משועבד למשהו או למישהו, הוא חופשי. בן חורין. היהדות, לפי סיפור יציאת מצריים, מנכיחה את מושג החירות בהיותנו עם חופשי שחי בארצו. אפילו לפי הסתכלות היסטורית-מודרנית, יצאנו מהגלות ועברנו את השואה והיום יש לנו מדינה, טריטוריה, ריבונות, לאום חי וקיים בארצו ואחלה פלאפל. אבל הרבה מאוד אנשים שאני מכירה היום סביבי בחיי, יהודים ולא יהודים, הם משועבדים. משועבדים לתאוות, לאופנה, לנורמות, לאינטרנט, למכשירים, לקניות, לכל מה שנחשב הצלחה וכשלון, נכון או לא נכון, בעייני אנשים אחרים. גם אני משועבדת לחלק מהדברים האלו, ולעוד אחרים.

הייתי מבקשת לעצמי את פסח בשביל לתהות על קנקנה של החירות הזו, שמזמינה אותנו להיות חופשיים וריבונים גם בעולמנו, מבלי להסתפק בעצמאות שיש לנו ובעצם קיומה של המדינה. מבלי לתת לחופש להיות רק חופש פיזי, או חופש ממשהו. לשאול מה היא עצמאות ואיפה בחיינו אנו עצמאים, האם אנחנו באמת חופשים, או מה מכתיב לנו את הדרך וכובל אותנו לעבדות רוחנית, מנטאלית.

איפה בחיים שלנו אנחנו מרגישים בני חורין, והאם אנחנו בכלל כאלה.

ואם התשובה היא לא, איך אנחנו נעשים כאלה. איך אנחנו מביאים את עצמנו לאותה החירות, לחיים אוטונומיים.

וברוח זו, שיהיה חג שמח וחופש נעים. חירות נעימה.