אם היו עינויים

הם הפליגו אלייך

מפרשי הלבן אל האופל שלך

תנני ללכת, תנני ללכת

לכרוע על חוף הסליחה.

אני צריכה לחשוב. אני צריכה לחשוב המון. אני כבר חושבת אבל אני צריכה להביא את עצמי למצב שאני חושבת יותר, לעומק, את כל מה שקורה עם זה עכשיו. ואיתי, ואיך אני רוצה. ומה אני רוצה. ומה יעשה לי טוב. 

אני צריכה לחשוב המון, והמחשבות האלה מה שהן עושות זה כמו עינויים.

אהבה לא תיתכן אלא אם שני בני אדם באים במגע זה עם זה מתוך מרכז הוויתם,

כלומר אם כל אחד מהם חי את עצמו מתוך מרכז הוויתו.

האהבה היא אתגר מתמיד; אין היא מקלט-נופש, אלא תנועה, צמיחה, פעולה בצוותא. בין ששוררים הרמוניה או ניגודים, שמחה או עצב, חזיונות אלה משניים הם לעומת העובדה היסודית ששני אנשים חיים זה את זה מתוך שורשי הוויתם.

/מתוך אמנות האהבה.

כל דבר כרגע מצליח לפלח לי את הנפש. ונראה שמכלול הדברים שאני חווה הם רק תחליפים מעורפלים לאהבות מנומנמות. אילמות.

יותר משזה קשה לחוות את הקשרים והיחסים בחיי, להיות בתוכם, קשה לי הרבה יותר לשאול עלייהם שאלות.