קראתי. והחכמתי. והבנתי.

אף פעם לא אמרתי שזאת אשמתך.

כל האנשים מסביבך גרמו לזה.

וכל מה שעברת? את רואה את זה כמובן מאליו אבל זה לא. וזה גם לא מגיע לך.
כי את בן אדם מדהים.
וכאילו שאני לא השתניתי. כולם השתנו.
הקטע זה שאני סתומה כי אני מפחדת שאנשים יישתנו, כי אני לא יודעת מה ייקרה, ואני לא יודעת איך להתאים את עצמי לאנשים.
באמת שאני מצטערת בכלל שכתבתי את הפוסט ההוא.
אני די בטוחה שקראת את זה.
אבל את לא תודי בזה ובתכלס גם אני לא. לא יודעת למה, ומתערבת שגם את לא.
את רוצה לשמוע משהו?
את החברה הכי טובה שהייתה לי. את מבינה אותי, כשאת רואה שאני עצובה את מנחמת (מנסה, אבל אין לך את הכישרון חחחח), את מגינה עליי, ואת מנסה גם להוריד הילוך כדי שאני אמצא את עצמי. תביני אם תביני...
אני אוהבת אותך (כחברה!! חחח)
אין לי טענות. אף אחד לא מושלם - אני יודעת שאני ההפך מזה.
אבל את פשוט... את.
כיפית, מצחיקה, מבחוץ נראית קצת שיטחית (כמו שכולם נראים, כולל אני) -
אבל אם למישהו יהיה השכל והחוכמה לנסות ולהכיר אותך: הוא יבין עד כמה שאת מיוחדת, עמוקה, חכמה, יפה (גם מבפנים).
אז...

סליחה.
שכתבתי את זה.
כשאני יודעת שגם אני השתניתי.
ואל תדאגי בקשר לזה שלא תמיד את רואה את הדמעות שלי. כי אף אחד לא רואה. אני לא אוהבת כשרואים. ואל תדאגי, כי אני לא אנורקסית או חותכת או כל דבר אחר כמו זה, אני בסדר. לכל אחד יש תקופות קשות.
אני יודעת שלך היו! ולפעמים עדיין יש.
אפשר בקשה? תספרי לי, כשאת עוברת תקופות כאלה. תני לי להיות לצידך.
כשאת עצובה או מצוברחת אני שמה לב, וכשאני לא יודעת ממה? אני מרגישה כל כך חסרת אונים וכל כך רע, על שאני לא יודעת ולא לצידך ולא עוברת איתך את זה כמו שתמיד הייתי עושה.
אל תשלי את עצמך שאת יכולה לעבור ה-כ-ל לבד. אף אחד לא יכול, כי זה קשה. ואת עוברת דברים.
אל תפחדי לספר לי ולבקש ממני להיות לצידך.
אני אהיה.
אז...
הדבר העיקרי שרציתי לבקש ממך זה סליחה.
סליחה, סליחה, סליחה!
על הכל...

נב: כתבתי את הפוסט ההוא כי הייתי בטוחה שאת כבר לא בישרא בלוג. פשוט הייתי צריכה לפרוק.

סליחה.

3>