wordplay

שבוע טוב לכם ^^

היום קארין- חברה טובה שלי- באה אלי הבייתה לבריכה.

עכשיו היא יושבת לידי, משחקת במחשב XD

טוב... הנה הפרק השלישי של מראה שבורה ^^

תיהנו.

___

הנסיעה מהבית לבית-הספר עברה מהר מדי בשביל אליזבת'; נדמה היה לה שעברו רק כמה דקות, ולא שעתיים מאז שאימה והיא יצאו מפתח הבית ועד לרגע שבו הן היו צריכות להיכנס לחדר המזכירות בשביל להירשם לשיעורים ולקבל את מערכת השעות לשבוע הראשון, וכמו שאליזבת' קיוותה- יהיה גם השבוע האחרון.
 אליזבת' הביטה בדלתות השקופות והגדולות של חדר המזכירות שהיו פתוחות לרווחה. בפנים ישבו כמה נשים מבוגרות מול מחשבים נייחים ודיברו בטלפון עם תלמידים שהיו עסוקים בלמלא טפסים מסוגים שונים, או שסתם התווכחו על דבר כלשהו. מוזיקת מעליות שקטה התנגנה ברקע,
 ואת אליזבת' זה מעט עיצבן.
 צביטה קטנה בתוכה הראתה לה שהיצור מסכים איתה, ואליזבת' שנאה להיות באותו צד עם היצור.
 "את באה?" שאלה אותה ג'נין פתאום, שוברת את השתיקה ששררה מאז השיחה שהייתה בבית. לא נראה שהיא רוצה לעזוב את הילדה שלה לבד.
 אליזבת' הרגישה שאימה יותר חוששת לאחרים מאשר לה, אבל אלה בוודאי הפחדים שלה שמדברים...
 אחרי כמה שניות אליזבת' נזכרה שאימה עדיין מחכה לתשובה. היא ניערה את ראשה, ואז הנהנה במהירות.
 ג'נין נשמה עמוק ונכנסה פנימה. אליזבת' הלכה באיטיות אחריה, תוהה אם עדיין יש אפשרות להתחרט על הכל ולחזור הביתה. אולם, לפני שהצליחה להוציא קול מפיה, היא הרגישה משהו מוזר בתוכה; היצור רצה להישאר במקום הזה, הוא לא רצה לחזור הביתה, למרות כל הרעש המעצבן והאנשים.
 אליזבת' ניסתה לחקור את היצור במוחה, אך מאמציה העלו סרק; הוא לא נתן לה כלום, פרט לעובדה שהם נשארים ושלה אין אף דיבור בעניין. היא נאנחה בשקט והמשיכה ללכת, מתעלמת מכך שגרמה לכמה מן התלמידים להפסיק לדבר או לכתוב ולהביט בה בסקרנות. לבסוף היא הגיעה לאימה, שעמדה מול אישה צעירה שכתבה משהו במהירות במחשב. האישה הרימה את מבטה לשנייה, וחייכה אל ג'נין.
 "אני כבר איתך," היא אמרה לה, מעיפה קצוות שיער ג'ינג'ית מעיניה החומות הגדולות. "אני רק אסיים לשלוח אימייל לאריק."
 ג'נין הנהנה בחיוך והתיישבה בכיסא מול השולחן, מסמנת לאליזבת' להתיישב לידה.
 ברגע שאליזבת' התיישבה, ג'נין פצחה בשיחה עם האישה הג'ינג'ית, שנראתה בערך בשנות העשרים לחייה, ושמה התגלה כגילי.
 "אז מה שלום אריק?" שאלה אותה ג'נין בחיוך, "עדיין נמצא בבית-החולים?" גילי הנהנה בשקט, וחיוכה דעך לרגע.
 "הרופאים אומרים שישתחרר מחר." היא לחשה.
 "אני שמחה בשבילו," ג'נין אמרה בחיוך. "ובפעם הבאה שפשוט לא יתעסק עם אנשים שהוא לא מכיר."
 "הוא בחיים לא ילמד." גילי גיחכה. היא סיימה להקליד, וכעת פנתה אליהם לחלוטין. "אז מה אנחנו עושים היום?"
 "רושמים את אליזבת' ללימודים." ג'נין ענתה בחיוך, מביטה בביתה, שלא הקשיבה להם כל-כך; אליזבת' ניסתה שוב ושוב לגרום ליצור שבתוכה לפלוט משהו, ללא הצלחה.
 "אליזבת'," ג'נין קטעה את מחשבותיה, "את איתנו?"
 אליזבת' הנהנה במהירות והפנתה את מחשבותיה לאימה ולגילי, שהביטו בה.
 "אז בת כמה את, אליזבת'?" שאלה אותה גילי בחביבות והביטה בה, לוקחת נייר ועט.
 "שש עשרה." מלמלה אליזבת' בשקט, מביטה בה בחשדנות קלה. גילי רשמה כמה דברים על הנייר.
 "אז את עולה לשנה חמישית," היא אמרה בחיוך והוציאה מערכת שעות. "בשנה הזאת יש לך מערכת שעות נחמדה מאוד."
 היא הרימה את ראשה מהדף וראתה את מבטה המבולבל של אליזבת'.
 "שנה חמישית זה י"א." היא הסבירה בעדינות.
 "ומה אני אלמד?" שאלה אליזבת' במבוכה, מנסה להעביר את הנושא (אם כי היא באמת הסתקרנה לדעת מה יתנו לה ללמוד).
 "כמובן שתלמדי את מקצועות החובה," אמרה גילי במהירות, לא מזכירה את הנושא המביך מעט, "כמו מתמטיקה, אנגלית, ספרות וכיוצא בזה."
 אליזבת' הנהנה בשקט; אימה הסבירה לה על המקצועות הללו כאשר שאלה אותה פעם, כשהיא הייתה אמורה להתחיל ללמוד בבית-ספר.
 "אבל תוכלי לבחור לך שלושה מקצועות רשות," גילי הוסיפה בחיוך. "והשנה יש הרחבות חדשות, כך שזה יותר מעניין."
 "ומה יש במקצועות ה...רשות האלה?" שאלה אליזבת' בסקרנות, מתקרבת מעט אל השולחן ומביטה בגילי.
 ג'נין הביטה בביתה בחיוך קטן, מרוצה מכך שהיא נפתחה מעט וכבר לא יושבת מסוגרת בעצמה.
 גילי התרחקה מהשולחן, התכופפה ושלפה מאחת המגרות שני דפים עם רשימות. היא הניחה אותם על השולחן לכיוון אליזבת', כך שיכלה לראות את השמות של המקצועות.
 בין המקצועות אליזבת' קלטה את מקצוע האמנות, פיסיקה, רפואה ומוזיקה.
 "כמה זמן יש לי לבחור?" שאלה אליזבת' בחשש קל.
 "עד סוף היום," גילי ענתה בחיוך. "יש לך את היום ללכת לשיעורי הבחירה שאת חושבת שאת רוצה. בסוף היום תביאי לי את שלושת המקצועות שאת רוצה, ואני אסדר לך את המערכת."
 חיוכה של ג'נין התרחב מעט והיא נשענה לאחור.
 "ותהיה לה תלמידה חונכת?" היא שאלה בסקרנות. גילי חייכה .
 "התלמידה תגיע עוד מעט, היא תהיה בכיתה של אליזבת'."
 אליזבת' החווירה מעט כאשר הבינה שתהיה לה חונכת. משמע- מישהי שיכולה להיפגע, או יותר גרוע בהרבה- לגלות את הסוד שלה.
 "אני חייבת חונכת?" שאלה אליזבת' את גילי במהירות. גילי הנהנה.
 "אל תדאגי, עדן ילדה מתוקה, אתן תתחברו במהירות!" היא הבטיחה.
 אליזבת' נשמה עמוק וניסתה להרגיע את פעימות ליבה המהירות. היא לא ידעה מדוע, אך רגשותיה היו חלוקים; מצד אחד, היא רצתה לפגוש את העדן הזאת, היא רצתה שתהיה לה חברה במקום הזה...
 אבל מצד שני, היא פחדה יותר מדי שיגלו את הסוד שלה ואז יתרחקו ממנה, או יחשבו שהיא יצור מוזר (מה שאליזבת' בכל מקרה הרגישה מדי פעם).
 "ו... מתי אצטרך לראות אותה?" שאלה אליזבת' בחשש קל, מנסה לדחות את הפגישה ככל האפשר.
 "אחרי שנסיים פה. אני אביא לך מפה, ואת תשבי בחוץ כמה דקות עד שעדן תגיע. היא כבר תראה לך את הכיתה שבה תלמדי את מקצועות החובה." גילי ענתה. החיוך (שככל הנראה תמידי) שהיה מרוח על פניה נראה מטריד במקצת.
 "הכיתה שלך קטנה; יש שם עשרה תלמידים, לא כולל אותך."
 לאליזבת' לא היה מושג אם היא אמורה להיות שמחה או עצובה עם העובדה שהיא תהיה בכיתה קטנה, והיא גם לא הייתה צריכה להגיב על זה, משום שאותה שניה צלצל הטלפון של ג'נין.
 ג'נין הוציאה את הטלפון מהתיק הקטן שלה, וענתה. בינתיים, אליזבת' נעמדה והחלה להסתובב בחדר המזכירות. משום מה הייתה לה הרגשה מוזרה, כאילו המקום הזה מוכר לה, או יותר נכון- ליצור.
 "סיימנו." גילי שלפה אותה מהרהוריה, קמה והתקרבה אליה. היא הביאה איתה ערימה קטנה של דפים מסודרים בקלסר.
 "תשמרי על זה טוב, אין עוד עותק." היא הזהירה אותה בקלילות וחזרה לשבת.
 ג'נין סיימה את השיחה וקמה, מתקדמת לעבר אליזבת'.
 "אני צריכה ללכת," היא אמרה בחיוך. "יש לי שיעור עוד חצי שעה ואני צריכה לסיים לסדר אותו." אליזבת' הנהנה בשקט בעת שאימה חיבקה אותה.
 "תחכי פה לעדן, ובסוף הלימודים נחזור יחד הביתה," ג'נין הוסיפה, נישקה אותה על מצחה ויצאה החוצה בצעדים קלילים.
 גילי הביטה באליזבת' בשקט. חיוכה נמוג מפניה במהירות, והבעה חשדנית עלתה במקומה. השינוי המהיר והמפתיע גרם לאליזבת' להצטמרר מעט.
 לפתע, נערה נכנסה פנימה במהירות. שיערה השחור התנופף מאחוריה, וירד עד לכתפייה. עיניה השחורות-חומות הוסתרו מאחורי משקפיי ראייה. היא לבשה חצאית קצרה שחורה שהגיעה עד לברכה, חולצה כחולה שהייתה מעט צמודה עליה, ועניבה שחורה הייתה על צווארה.
 היא הסתכלה סביב בהתרגשות קלה ואז, כשקלטה בעיניה את אליזבת' הנבוכה, היא התקדמה אליה במהירות, מסדרת את המעיל שהיה עליה.
 "היי," היא אמרה בחיוך. "אני עדן. את בטח אליזבת', נכון?" אליזבת' הנהנה בשקט, לא יודעת מה לומר.
 "אני יכולה לקרוא לך ליזי, נכון?" עדן שאלה בחיוך ידידותי. "אני פשוט אוהבת את השם הזה."
 "ב-בסדר," אליזבת' גמגמה מעט. עדן הביטה בה, ואז הושיטה את ידה במהירות ללחיצת יד.
 "נעים להכיר."
 "נעים," ענתה אליזבת' ולחצה את היד בזהירות, מתעלמת מהיצור שניסה להציק לה בפנים, שוב.
 "עכשיו נלך להכיר לך את הכיתה," אמרה עדן בחביבות. "אבל קודם לכן, רוצה סיור בבית-הספר?"
 אליזבת' הנהנה ונתנה לעדן למשוך אותה אחריה בהתרגשות לכיוון היציאה מבניין המזכירות, לעבר חצר בית-הספר.
___

אז.... איך?

ממש רוצה תגובות ^^