wordplay

איכס.

איזה יום קקי.

עד שש בערב לא הייתי בבית :בוכה:

בכל מקרה, פרק שביעי של מראה שבורה...

אה, כן, ושנה טובה לכולם!!!

____

שאר השיעור עבר יחסית חלק, לפחות לא היו עוד חזיונות מצד היצו- אנה.
אליזבת' לא התרגלה לקרוא ליצור הזה בשם כלשהו... ''היצור'' תמיד היה השם מאז שהייתה מספיק גדולה כדי להבין מה קורה לה.
'אוקיי, אמא חייבת לי כל כך הרבה הסברים.' החליטה אליזבת' בתוך ראשה כשנשמע צלצול שהקפיץ אותה מעט, אחרי כמה שניות היא הבינה שזה סימן על סוף השיעור.
"שיעורי הבית של תלמידי המגמה," אמר יהל לפני שכולם נעמדו "לכתוב לי סיכום על זוויות המצלמה, שני עמודי וורד."
עדן, אופיר, זברה, ליאן ודניאל נאנחו בתיאום מוזר כשהשאר גיחכו ברשעות.
"וואו..." מלמלה אליזבת' בשקט, מביטה בהם "אתם מתואמים לחלוטין..."
"תבלי איתנו חמש שנים ברציפות ותהפכי להיות כמונו," אביגיל חייכה ואז התמתחה בעייפות קלה, נעמדת " אני הלכתי למוזיקה."
"אני אבוא איתך." אופיר אמרה, נעמדת ומסדרת את הבגדים שלה. עדן הביטה בה לשניה בחיוך ואז נעמדה, לוקחת את התיק שלה ומניחה על גבה.
אליזבת' הביטה בתלמידי הכיתה שהתארגנו לצאת, יהל הביט כמה שניות בה ואז לקח את התיק שלו ויצא. הוא נראה מהורהר משום מה.
"את צריכה עזרה ללכת למשרד של סגנית המנהל?" היא שמעה את מריה שואלת אותה פתאום, אליזבת' הסתובבה וחייכה חיוך נבוך אליה "אני אש-" היא באה לומר כשעדן קפצה לידם.
"אני לוקחת אותה לשם," היא אמרה במהירות "תגידי... מסיבת ליל כל הקדושים השנה אצלי או אצלך?"
"אצלי אי אפשר," נאנחה מריה "לא מרשים לי יותר אחרי שנה שעברה."
"ולי בכללי לא מרשים..." סיננה עדן "אח מעצבן." היא הסתובבה וקראה לאביגיל, שבאה אליה עם אלון. הוא החזיק את התיקים של שניהם במחווה של ג'לטלמניות.
"כן עדן?" היא שאלה בסקרנות "אני צריכה עוד כמה דקות ללכת לשיעור מוזיקה, וגם את."
"ואלון למחשבים," גלגלה בעינייה זברה "ובכל זאת הוא סוחב לך את התיק- שוב."
"אני סוחב לה את התיק כי אני רוצה." אלון אמר במהירות והאדים מעט, גורם לאביגיל לחייך ולנשק אותו על הלחי בעדינות "אתה מושלם." היא אמרה.
הוא חייך וחיבק אותה ביד אחת כשאליזבת' הפנתה את מבטה לרצפה, היא קינאה בהם עכשיו יותר מלפני כמה דקות. וזה היה קשה לה.
"בכל מקרה," עדן אמרה אחרי כמה שניות "זברה לא יכולה שיתארחו אצלה ואני גם לא, מישהו מכם?"
"מסיבת ליל כל הקדושים?" אביגיל חייכה חיוך קטן "אצלי אי אפשר- בית קטן, זוכרים?"
"גם אצלי אי אפשר..." מלמל אלון בעצב קל "אחרי הפעם הקודמת שהבאתי אתכם... לא נותנים לי."
עדן נאנחה בתסכול והתחילה לעבור אחד אחד על כולם ואז נשמה עמוק "אני אשאל את ליאן ולוסיאן."
"איפה את גרה?" שאלה אביגיל את אליזבת', שהייתה שקטה בינתיים. היא הייתה מרוכזת בלחשוב על החזיון המוזר... והמפחיד מעט. ועל כך שמוראר דמתה למארי כל כך.
אליזבת' לא ענתה כמה שניות ואז התנערה, מביטה בה "מה שאלת?" שאלה במבוכה, פנייה מאדימות והנמשים שלה נראו כנעלמים מעט.
"איפה את גרה?" היא שאלה שוב. אלון התנתק ממנה ודיבר עם זכריה ודן, שהיו בדרך החוצה אך התעלמו אחד מהשני, כאילו היה בינהם ויכוח וכעת הם לא מדברים.
"אני גרה בעיירת ג'פרסון," אמרה אליזבת' במבוכה, מורידה את ראשה בשקט. לא גרו הרבה אנשים בעיירה שלה... במיוחד כשהם שמעו על הקללה שמוטלת על המקום.
"זה לא המקום ההוא שמדברים עליו?" שאל אלון, חוזר לעמוד לידם. בינתיים רק הוא, מריה-זברה, אביגיל, עדן, אופיר ואליזבת' נשארו בכיתה. השאר הלכו לשיעורים שלהם.
"מה אומרים עליו?" שאלה אליזבת' בחשש קל, מביטה בחמשת הילדים שהביטו בה בעיניים פעורות לרווחה.
"את גרה שם ואת לא יודעת את זה?" שאלה אופיר בהפתעה, קופאת במקומה.
"אולי תספרו לי וזהו?" ביקשה אליזבת' בתחינה קלה, היא רצתה לדעת מה מספרים על המקום בו היא גרה. המקום בו אנה לוקחת פיקוד על גופה כל פעם שהיא יכולה.
"אומר-" מריה התחילה לדבר בקול אפלולי ושקט כשאביגיל עצרה אותה "אנחנו צריכים להיות בשיעור ואליזבת' צריכה להיות אצל הסגנית."
"אני אספר את זה בשיעור חינוך." נאנחה מריה "איזה יום היום בכלל?"
"שני." אליזבת' ענתה לה "למה?"
"עוד שלושה ימים יש את ליל כל הקדושים, אנחנו חייבים למצוא מקום.... טוב." היא אמרה, מביטה באליזבת' בחיוך גדול, שהפחיד מעט את אליזבת'. "יש לי רעיון."
"תספרי לנו הכל בשיעור חינוך," נאנחה אופיר "אנחנו מאחרים."
עדן חייכה ואז נאנחה "תגידו לרייצ'ל שאני מלווה את אליזבת' לסגנית ואז אני אבוא."
"את יודעת שגברת 'אתם לא תאחרו לי יותר או שאני אעניש' שונאת את האיחורים שלנו." אמרה אביגיל, מחכה קול שככל הנראה היה של המורה למוזיקה. אלון גיחך והעביר אליה את התיק שלה "אני צריך לרוץ."
"נדבר אחרי השיעור." אביגיל אמרה וחיבקה אותו, מניחה את התיק על גבה בזמן שאלון יצא החוצה "אנחנו גם צריכות ללכת." היא הביטה באופיר ואז בשעון "עוד כמה דקות השיעור מתחיל."
אופיר הנהנה וחיבקה את עדן ומריה-זברה במהירות, מביטה באליזבת' לשניה בחיוך ואז יצאה החוצה, אביגיל נפרדה בחיוך ויצאה אחריה.
"מה יש לי עכשיו?" שאלה מריה בהרהור אחרי כמה שניות, התיק שלה היה מונח על הרצפה והיא לא טרחה להביט בו.
"אין לי מושג," גיחכה עדן "את יודעת שמחר מחליפים את מערכת השעות שלנו כי ירדו כמה מגמות?"
מריה הנהנה ואז חייכה "יש לי פיזיקה," היא אמרה והרימה את התיק "נדבר כבר בחינוך."
עדן הנהנה ומריה יצאה החוצה, משאירה את שתי הבנות לבדן. סוף סוף היה מעט שקט.
"וזאת הכיתה," אמרה עדן בחיוך והתיישבה על השולחן "מה את חושבת עליה?"
"היא... אמ..." אליזבת' ניסתה להגדיר את מה שחשבה עליו מאז ששמעה  את הרעש לפני השיעור, כשהייתה עם עדן מחוץ לכיתה. "אמ... אתם פשוט..."
"מופרעים על כל הראש?" ניסתה להמשיך אותה עדן בשעשוע "משוגעים? כחולים?"
"כחולים?" שאלה אליזבת' בבלבול, היא שמעה את עדן אומרת את זה לרוני ולסיריוס כשהן הסתובבו בבית הספר, אך עד עכשיו לא הבינה כל כך מה זה אומר.
"מושג שהבאנו מישראל," הסבירה עדן בחיוך "כחולים זה אומר אנשים שחושבים על פרטים מעט מלוכלכים... שמתאימים למעל גיל שמונה עשרה בישראל ופה מעשרים ואחת, הבנת?"
אליזבת' הנהנה, מוטרדת מעט. היא הרגישה שהיצ- אנה מסכימה איתה. ושוב- היא שנאה את זה.
"נלך?" שאלה עדן לבסוף "אני צריכה לקחת אותך לסגנית המנהל ליז."
אליזבת' נשמה עמוק ונעמדה, לוקחת את התיק שלה ומניחה על גבה. עדן לקחה את התיק שלה והן יצאו מהכיתה, מתחילות ללכת לעבר היציאה מהבניין.
"אז כולכם באתם מישראל?" אליזבת' שאלה בסקרנות, הולכת לצידה הימני של עדן. עדן חייכה והביטה בה "לא, חלק באים מישראל- כמוני וכמו אופיר. חלק באים ממדינות אחרות כמו צרפת ורוסיה."
אליזבת' הביטה בה בריכוז, מנסה לקלוט את כל המידע שנפל עליה. פתאום היא נתקלה במישהו ונפלה על הרצפה, עדן לא שמה לב שאליזבת' נעצרה והמשיכה הלאה, אחרי כמה שניות היא שמה לב שאליזבת' נעצרה. היא הסתובבה והביטה בה, קולטת במי היא נתקלה.
"את בסדר אליזבת?" שאל אותה נער שטני שהיה לבוש בקפוצ'ון שחור שהיה יכול להסתיר את כל גופו אם לא היה נתקל באליזבת' ומפיל אותה.
"א-איך אתה יודע את השם שלי?" היא שאלה את הנער בגמגום קל, נעזרת בו בשביל לקום ומנערת את בגדייה. כשהייתה יותר מסודרת הרימה את ראשה והביטה בנער יותר מקרוב, מקבלת אגרוף בבטנה.
אנה הכירה את היצור הזה, היא הכירה אותו כנראה מקרוב כי אליזבת' הרגישה שאנה ממש מנסה להשתלט על גופה וראתה את ידה נהפכת להיות יותר בהירה במקצת.
"תחזרי לכלא שלך אנה." לחש הנער בכעס ולחץ על ידה של אליזבת' במהירות, גורם לאנה להעלם במהירות למקום שבו תמיד הייתה. אליזבת' הרגישה שהיא ממורמרת ועצבנית. זה בלבל אותה מאוד.
"מי את עכשיו?" הנער שאל אותה בשקט, עדיין מחזיק את ידה השזופה עכשיו "תגידי לי מי את עכשיו? אנה או אליזבת'?"
"אליזבת'," היא מלמלה, מביטה לתוך עיניו של הנער ומנסה לקטלג את הצבע, אך נכנעה כשהבינה שהוא בין כחול לירוק ו... לחום?
היא התנערה כשהוא נאנח בהקלה ועזב את ידה, עדיין קרוב אליה "יופי..." הוא מלמל, "ביי."
שניה לפני שהלך אליזבת' עצרה אותו בידה וסובבה אותו אליו "מי אתה?" היא שאלה "איך אתה יודע על אנה?"
"אני פיטר." הוא ענה בחיוך קטן ומריר "לפחות ככה עכשיו קוראים לי. ואיך אני יודע על אנה? אני יודע המון דברים על המרשעת הבלונדינית הזאת...." הוא סינן "שיהיה לך יום טוב, אני עוד אחזור." הוא הסתובב והלך, משאיר את אליזבת' לעמוד כמה שניות בתדהמה כשעדן הופיעה לידה, מביטה בה בהפתעה.
"הוא דיבר איתך..." היא מלמלה "הוא לא מדבר עם אף אחד, הוא חדש כמעט כמוך, רק לפני שבוע הוא הגיע."
"הוא מוזר," אמרה אליזבת', מנסה להשתלט על עצמה ולגרום לעדן לא לשאול שאלות מיותרות "נלך?"
"כן," ענתה עדן, מתחילה לחזור לעצמה ולהתחיל ללכת לעבר הבניין, אליזבת' אחרייה. "המשרד של ליז נמצא פה בבניין ממול, זה גם המשרד של המנהל ירין."
"ליז היא דודה שלי..." מלמלה אליזבת' כשניסתה לעמוד בקצה של חברתה החדשה. היא קצת הופתעה לקרוא למישהו 'חבר',  זה הרגיש לה מוזר... ומקשה, היא ידעה שזה אסור מבחינתה. אסור שיהיו לה חברים.
"סגנית המנהל היא דודה שלך?" שאלה עדן בהתרגשות "אז יש לך פרוטקציות... כייף לך!"
אליזבת' גיחכה בשקט כשהן נכנסו למשרד, הייתה שם רק גילי, שדיברה בטלפון. אחרי כמה משפטים אליזבת' הבינה שהיא מדברת עם אחיה התאום אריק.
"שלום אליזבת'," אמרה גילי בחיוך "באת לליז נכון?"
אליזבת' הנהנה כשעדן נאנחה בשקט, מביטה בטלפון שלה- שרטט. "אני צריכה ללכת," סיננה "המורה עם האף הגדול נכנסה פנימה."
"אני אראה אותך בשיעור הבא." אליזבת' אמרה במבוכה קלה כשעדן קפצה עליה בחיבוק, מוחצת אותה תוך כדי.
"ברור שאני אראה אותך," היא אמרה בגלגול עיניים "אני הולכת לשכנע אותך לקחת מוזיקה, אמנות ופיזיקה."
"אני לא אוהבת פיזיקה..." מלמלה אליזבת' בשקט.
"אז תיאטרון," הציעה עדן בחיוך "אביגילו שם וזה יכול להיות כייף."
"אני אחשוב על זה," אליזבת' אמרה, מקבלת עוד חיבוק מוחץ עצמות מחברתה הנלהבת לפני שזאת הלכה לה לשיעור.
אליזבת' נאנחה בשקט והסתובבה אל גילי, שהפסיקה לדבר עם אריק לשניה "ליז מחכה לך בחדר." היא אמרה בשקט, מביטה בה בעיניים מכווצות.
'זה פשוט מוזר...' חשבה לעצמה אליזבת' בזמן שהלכה לעבר המשרד, גילי החזירה את הטלפון לאזנה והמשיכה לדבר כאילו שום דבר לא הפסיק אותה.
לבסוף היא עמדה מול הדלת השחורה, פותחת אותה באיטיות ונכנסת.
"אליזבת', כנסי ושבי פה. אנחנו עוד שניה ונתחיל את השיחה שלנו על מה שיקרה השבוע" אליזבת'  שמעה קול מוכר למדי. היא סגרה את הדלת והסתובבה, מבטה נופל על פנייה של דודתה.
ליז. סגנית המנהל. קרובת המשפחה היחידה שעובדת בבית הספר הזה מלבד אימה, וזאת שהצליחה גם להכניס אותה ללימודים.

__

אני שונאת לימודים ><

שונאת לבוא מוקדם לבית ספר ><

שונאת מתמטיקה.

שונאת הכל.

תגובות בונות?

עוד שש דקות שתיים עשרה.

עוד 7 שעות אני צריכה לקום...

אני לא עייפה אז אני כותבת.

תתכוננו לפרק ארוך של מראה שבורה, אני מתחילה להאריך כל פרק ופרק חדש ^^

בינתיים, עוד פרק מבחזרה לעבר.

כשהם יגמרו(יסתיימו) אני אכתוב עוד פרקים.

___

למחרת בבוקר התעורר הארי בחדר הקונדסאים לרקע רמוס המעיר את שלושת הבנים האחרים.
 "אני רואה שהתעוררת הארי." הוא אמר בחיוך כשראה שהארי התיישב והסתכל מסביב בפיהוק גדול.
 "התרגלתי לקום מוקדם" הוא אמר בחיוך עייף מעט והעביר את ידו בשיערו ובכך מבלגן אותו יותר מבלי לשים לב.
 "למה?" שאל רמוס בסקרנות בעודו עובר ממיטה למיטה בניסיון להעיר את שאר הבנים ולא שם לב למחווה המוכרת שנער שחור השיער עשה.
 "אחות שמעירה אותך בבוקר די מרגיל אותך," הוא אמר בגיחוך  קל "וחלומות רעים"
 הוא הנהן בחיוך מבין ונעמד מול המיטות, שלושת הבנים היו עדיין ישנים.
 "איך אתה מעיר אותם בדרך כלל?" שאל הארי בסקרנות כשראה שרמוס מהרהר בדבר מה.
 "לכל אחד מהם יש את הקטע שמעיר אותו ." רמוס גיחך והלך למיטה הראשונה- שהייתה של פיטר.
 "פיטר, קום!" רמוס אמר בחיוך "יש אוכל באולם הגדול, יש בייקון ופנקייק ו-" הוא לא הספיק לסיים את המשפט ופיטר כבר לא היה במיטה שלו.
 הארי גיחך והתחיל להתארגן בעצמו, מסתכל במקביל איך רמוס מעיר את סיריוס וג'יימס באותו האופן- סיריוס עם אזכור בנות וג'יימס עם לילי.
 אחרי שכולם היו ערים למחצה ולבושים, הם יצאו מהחדר.
 "אז ככה זה כל בוקר?" הארי שאל את רמוס בסקרנות כשהם ירדו במדרגות לעבר חדר המועדון, מחליט להוציא את המידע על הוריו מהילד החכם שלידו.
 "בערך," רמוס חייך "חוץ במפעמים שיש לסיריוס וג'יימס קווידיץ' ואז הם ערים די מוקדם"
 "או בפעמים שקרניים מתכנן לתצפת על אוונס בארוחת הבוקר" סיריוס התערב בגיחוך "ואז הוא קם ממש מוקדם ו-" הוא לא סיים את המשפט בגלל כפאת שטות שקיבל מחברו פרוע השיער והישנוני עדיין.
 בינתיים הם כבר נכנסו לחדר המועדון, שהיה עדיין ריק למחצה, הם ראו נערה יושבת באחת הכורסאות וקוראת ספר-שיערה היום היה בצבע הדבש שהגיע עד למתניה והיה אסוף בצמה ארוכה, עורה היה בהיר  ועיניה היו אפורות- כסופות בצורת החתול, אחרי כמה שניות הם זיהו אותה כאנה.
 "בוקר טוב" היא אמרה בחיוך כשראתה שהם נכנסו פנימה.
 "בוקר טוב" ענו הארי, סיריוס ורמוס, ג'יימס ופיטר מלמלו משהו על עייפות ועל תשישות.
 "אתם באים לאכול?" שאלה אנה "לילי כבר הלכה אולם הגדול"
 לשמע המילים 'אוכל' ו'לילי' שני הבנים הישנוניים התעוררו לחלוטין.
 "אוכל?"
 "לילי?"
 "בואו לאולם הגדול!" הם אמרו ביחד והסתכלו על שלושת הנערים ואנה, שבהו בהם בשקט כמה שניות והתחילו לצחוק.
 אחרי כמה דקות אנה הניחה בצד את הספר שלה וקמה "נלך" היא אמרה בחיוך, שיירי צחוק עדיין נראו על פניה.
 "באמת כדאי שנלך" רמוס אמר "שעה ראשונה יש לנו התגוננות מפני כוחות האופל"
 "מעניין איזה פרופסור יש לנו השנה" ג'יימס אמר בהרהור כשהם פנו לצאת מחדר המועדון.
 "אני אהבתי את הפרופסור של שנה שעברה," סיריוס אמר בחיוך  מגחך "הוא היה מגניב"
 "אבל הוא היה משוגע!" ג'יימס אמר לו "הוא לבש תחפושת של תרנגולת!"
 "ועדיין, הוא היה מגניב" התעקש סיריוס בחיוך.
 "כל שנה יש לנו פרופסור אחר להתגוננות מפני כוחות האופל" רמוס הסביר בשקט להארי ולאנה, שלא נראו מופתעים כמעט.
 "ולמה זה?" אנה שאלה, יודעת שאם לא תשאל זה יראה מחשיד.
 "אומרים שהמשרה הזו מקוללת" התערב סיריוס ופיטר הסכים אתו בלהט ואמר בקולו הדקיק מעט "לפני שלושים שנה בערך, הוטלה על המשרה הזו קללה, אף פרופסור לא שרד במשרה הזו יותר משנה".
 "ושנה שעברה הפרופסור היה... תרנגולת?" שאלה אנה בבלבול.
 "לא" סיריוס אמר במהירות בזמן שעברו ליד תלמידים שמיהרו כמוהם לאולם הגדול "הוא לא היה תרנגולת"
 "רק חשב שהוא כזה," רמוס אמר בגיחוך "אני חושב שעכשיו הוא בקדוש מנגו"
 "איך פרופסור דמבלדור קיבל עובד כזה ללמד?" שאל הארי בבלבול גובר.
 "כמו שהוא הכניס את קוויל, לוקהרט, מודי ואמברידג'" לחשה לו אנה ממש בשקט.
 פניו של הארי הוארו בהבנה והוא הנהן.
 "פרופסור דמבלדור הוא משוגע" אמר פיטר כתשובה לשאלה של הארי,  אף אחד מארבעת הקונדסאים לא שמע את מה שאנה אמרה לו "הוא נתן לאנשים כל כך מוזרים ללמד בבית הספר הזה"
 "פרופסור דמבלדור הוא גאון," אמרו אנה ורמוס ביחד "אבל כן, הוא משוגע על כל הראש"
 הם הסתכלו אחד על השנייה והסמיקו מעט, מסבים את מבטם במהירות.
 "בכל מקרה, איך זה שהיית ערה כל כך מוקדם?" שאל אותה ג'יימס אחרי כמה דקות של שקט.
 "לילי העירה אותי" היא ענתה בחיוך "ואני רגילה בכלל לקום מוקדם"
 "כן, משהו שאחיך קיבל גם" רמוס אמר בחיוך "הוא קם בערך כמה דקות אחרי"
 אנה הסתכלה על הארי לשנייה והפנתה את מבטה לעבר דלתות האולם הגדול.
 כשהם נכנסו פנימה, ראשי התלמידים שכבר היו בפנים פנו להסתכל עליהם בסקרנות אך אחרי כמה דקות הם החזירו את מבטם לצלחות ולדברים שעשו באותו רגע.
 ארבעת הקונדסאים, הארי ואנה הלכו לעבר שולחן גריפינדור, שם ישבה לילי וקראה בעיתון בסקרנות.
 "יש משהו חדש?" שאל אותה רמוס והתיישב מולה, מוזג לעצמו לשתות.
 "שום דבר" היא ענתה וסגרה את העיתון "עדיין הפרופסור ג'ונסן חושב שהוא תרנגולת"
 "באמת?" שאל סיריוס והתיישב ליד רמוס, אנה התיישבה מצדו השני והארי לידה.
 היא הנהנה בשקט וקמה.
 "לאן לילי?" שאלה אותה אנה בסקרנות.
 "אני הולכת לפני שפוטר יקלו-" היא באה לענות כשג'יימס ראה אותה.
 "לילי!" הוא קרא בחיוך "איך עבר עלייך עד עכשיו היום?"
 "היה טוב עד שהגעת" היא אמרה בשקט וגלגלה בעיניה.
 "באמת לילי, אני יודע שאת חושבת עלי" הוא אמר בחיוך והתיישב קרוב אליה.
 "כן" היא אמרה "אני חושבת מה לעשות איתך- לקלל אותך או פשוט לתת לך סטירה"
 "לילי" הוא אמר בחיוך "אני אוהב אותך, תצאי איתי"
 "בסדר" היא ענתה בחיוך.
 "באמת?" שאלו ג'יימס, סיריוס ורמוס ביחד בתדהמה, פיטר לא שם לב בגלל שהיה עסוק במילוי צלחתו באוכל והארי ואנה היו מופתעים מכדי לדבר.
 "בחיים לא פוטר!" היא אמרה.
 "בחיי מרלין!" ג'יימס אמר בכעס קל "כבר תכננתי מנטאלית מה אלבש!"
 היא גלגלה בעיניה וחזרה לשבת, פותחת את העיתון וקוראת בו עוד קצת.
 "אני חושבת שאימא שלך מגניבה" לחשה אנה להארי בחיוך "למרות שהיא קצת מגעילה אליו"
 "את אומרת לי?" הארי לחש לה חזרה ומזג לו כוס דלעת "אני מרגיש כאילו אני צופה בזיכרונות שוב"
 "אני חושבת שאני מבינה למה אתה מתכוון" היא אמרה והסתכלה על סיריוס, שאכל במהירות והסתכל על כמה בנות שעברו לידו "אני חושבת שאם הוא יתחיל למזמז מישהי, אני אקיא"
 "כן, זה בטוח יהיה מוזר" הודה הארי "ומקשה, איך תדעי מי זאת... את יודעת" הוא לחש.
 "אין לי מושג" היא הודתה "אני חושבת שאדע כשאראה"
 אחרי כמה שניות הם שתקו והתחילו לאכול, רמוס הסתכל עליהם בשקט ולא אמר מילה, הוא נראה מעט מבולבל אך הוא לא אמר מילה.
 כשהם סיימו לאכול הם קמו והתחילו לצאת החוצה, רמוס מושך את סיריוס משיערו השחור כדי שיעזוב את האוכל והבנות וילך לכיתת ההתגוננות.
 "סיריוס" אמרה אנה כשראתה שהוא עדיין נאבק "אני חושבת שהפרופסור הגיעה"
 "פרופסור?" הוא שאל והזדקף, מסתכל מסביב "פרופסור נקבה?"
 "תלך לבדוק בכיתה" היא אמרה בחיוך "קדימה, לך לכיתה"
 הוא חייך והתחיל לרוץ במסדרון לעבר הכיתה.
 "וואו, כלב לתפארת" היא אמרה בגיחוך "מתאים לו להיות כלב"
 ג'יימס הסתכל עלייה כמה שניות וניער את ראשו, כמנסה להתרכז "כדי שנלך גם" הוא אמר לבסוף.
 "ראית את הפרופסור?" שאל אותה פיטר בתמימות.
 "לא" אנה ענתה לו "לא ראיתי."
 "הייתה לי הרגשה כזאת" רמוס אמר בגיחוך והם התחילו ללכת לעבר הכיתה.
 "מי אתם חושבים שהפרופסור יהיה?" שאל פיטר בסקרנות כשהם נכנסו פנימה, התלמידים היו בפנים אך הפרופסור עוד לא נכנס.
 "אני לא יודעת" הודתה אנה בשקט והתיישבה בשולחן האמצעי, הארי לידה.
 סיריוס התיישב  בשולחן שמאחוריהם ליד ג'יימס ופיטר התיישב ליד רמוס בשולחן מימינם.
 אחרי כמה דקות השתרר שקט בכיתה וכולם הסתכלו על דלת הכיתה בסקרנות לראות את הפרופסור החדש.
 בדיוק שניה לפני שלסיריוס נמאס מהשקט ובא לדבר דלת הכיתה נפתחה ומישהו נכנס פנימה.
 הדבר הראשון שהיה ברור מהאיש הזה שהוא לא תרנגולת, הוא היה לבוש במכנס ג'ינס מוגלגי שחור ארוך וחולצה קצרה אדומה.
 שיערו היה בצבע האש הבוערת בחזקה והיה פרוע מעט, כאילו הרגע ירד מטיסה על מטאטא. עיניו היו כחולות חודרות שגרמו לכמה מהתלמידים לזוז במקומות באי נוח קל. עורו היה בהיר מעט וגובהו היה ממוצע בערך. 
 הוא נעמד ליד שולחן המורה והסתכל על כל התלמידים, אחרי כמה  דקות חיוך ידידותי עלה על פניו.
 "שלום תלמידים" הוא אמר בחיוך "אני ירחוני, הפרופסור החדש שלכם להתגוננות מפני כוחות האופל, אני גם הילאי לשעבר במקצועי"
 סיריוס הסתכל על רמוס וגיחך מעט.
 "מה קרה?" שאל אותו ג'יימס בבלבול.
 "ירחוני" סיריוס אמר בחיוך ושניהם גיחכו, רמוס גלגל בעיניו אך חיוך קטן התחבא בשפתיו.
 "אם שני התלמידים בשולחן האחרון יואילו בטובם להיות מעט בשקט אני אוכל להתחיל ללמד" הפרופסור ירחוני אמר בחיוך כשראה ששני התלמידים שלו לא מקשיבים.
 "כן, פרופסור" הם אמרו בגיחוך קל אך לא עשו כלום.
 "אני יודע על מה אתם מדברים" הוא אמר בחיוך והתיישב על השולחן שלו "אני הייתי גם תלמיד, ולעומת מורים אחרים- אצלי זה לא היה כזה רחוק, את האמת, זה היה רק לפני שנתיים"
 הכיתה כולה התחילה להתפוצץ מצחוק.
 "אז יופי, אחרי שצחקנו, כדאי שנתחיל ללמוד" הוא אמר בחיוך "אלא אם למישהו יש שאלה לפני שנתחיל" הוסיף.
 ילדה עם שיער שחור הרימה את ידה  במהירות.
 "כן?" הוא שאל אותה בחיוך שגרם לה להסמיק.
 "אם סיימת ללמוד לפני שנתיים, איך זה שלא ראינו אותך פה?" היא שאלה אותו בסקרנות.
 "זה כי למדתי בדומשטרנג ולא בהוגוורטס" הוא אמר בחיוך  "עוד שאלות?"
 עוד ילד הרים את ידו במהירות, עורו השחום היה בולט בניגודו לעיניו הבהירות.
 "מה השאלה?" שאל אותו ירחוני, מסתכל על גוון עורו בסקרנות.
 "איך אתה הילאי לשעבר אם רק סיימת ללמוד?" הוא שאל בסקרנות גדולה יותר.
 "הייתי שנתיים כהילאי" הוא ענה בחיוך "אבל לא עזבתי עדיין, באתי ללמד אתכם בגלל האיום של וולדמורט עלינו"
 חצי מהתלמידים הצטמררו, הקונדסאים(חוץ מפיטר), אנה והארי לא הזיזו עפעף.
 "עוד שאלות?" שאל ירחוני "לא שאלות שקשורות לעבר שלי" הוסיף כשראה ידיים עולות.
 הידיים שעלו לשאלה ירדו במהירות.
 "יופי" הוא אמר בחיוך ושפשף את ידיו אחת בשנייה "היום נלמד על דו קרב קוסמים, מישהו יודע מה זה דו קרב קוסמים?"
 הארי, רמוס ואנה הרימו את ידיהם.
 "כן, רק שם בבקשה" הוא אמר בחיוך והצביע על אנה.
 "אנה פוטר" היא אמרה בחיוך "דו קרב קוסמים הוא קרב שמשמש את הקוסמים למטרות שונות ומגוונות כמו תחרויות, פתירת מחלוקות ותגרות ואפילו מלחמות. בכל דו קרב משתתפים שני אנשים בלבד אלא אם הקרב לא חוקי ואז המשתתפים הם יותר."
 היא הסתכלה על הארי, שחייך חיוך מגחך מעט, שניהם נזכרו בדו קרב בשנתם השנייה.
 "כל הכבוד" פרופסור ירחוני אמר בחיוך "תשובה מדויקת, עשרים נקודות   לגריפינדור"
 אנה והארי חייכו אחד לשני וגיחכו על הזיכרון המתוק-מר.
 "ועכשיו, האם מישהו מוכן לומר לי מתי דו קרב מוכרע ומסתיים?" הוא שאל והסתכל על התלמידים.
 רמוס הרים את ידו בחיוך וחיכה שתינתן לו הרשות.
 "כן, האדון לופין" אמר ירחוני בחיוך.
 סיריוס, ג'יימס והארי גיחכו על האירוניה שבשם אך שתקו.
 "דו קרב מוכרע כאשר  אחד המשתתפים נכנע או מאבד את הכרתו והמתחרה שנותר הוא המנצח" רמוס ענה "בדו קרב ללא חוקים וללא שופט הדו קרב מוכרע לעיתים קרובות במותו של אחד המשתתפים"
 "תשובה נכונה בהחלט" אמר הפרופסור בחיוך  "עוד עשרים לגריפינדור"
 רמוס ואנה הסתכלו אחד על השני וחייכו במבוכה, אנה הסמיקה ושערה הפך לאדום בוהק כך שעכשיו הייתה נראית במבט מהיר כמו הפרופסור ירחוני.
 "יפה, יש לנו מטמורפוזית בכיתה" אמר הפרופסור בחיוך " נראה את היכולות שלך מאוחר יותר אבל עכשיו, הייתי רוצה שכולם יקומו מהכיסאות ויעמדו בצד, אני הולך לעשות משהו... שונה כאן בכיתה"
 הכיתה נעמדה בבלבול קל והלכה לעבר הקיר הלבן.
 הפרופסור שלף את שרביטו והצמיד את השולחנות לקצה השני של הכיתה ובכך השאיר חלל ריק באמצע הכיתה.
 "קדימה" פרופסור ירחוני אמר בחיוך ונעמד באמצע הכיתה "תתחלקו לרביעיות כך שיהיו לפחות שלושה בנים ובת או שני בנים ושתי בנות"
 הארי בא ונעמד ליד אנה בעוד ג'יימס ניסה ללכת ללילי, שהלכה במהירות ונעמדה ליד סוורוס. אחרי שראה שלא הצליח, חזר הנער המבואס לעמוד ליד שלושת חבריו המשועשעים מעט.
 "אני אסדר את הקבוצות" אמר לבסוף הפרופסור, הוא לקח את רשימת השמות והתחיל למיין.
 "פוטר, פוטר, סנייפ ואוונאס בקבוצה אחת" הוא הקריא.
 "איזה פוטר?" שאלו ג'יימס, אנה והארי ביחד.
 "שני הבנים" הוא אמר בחיוך, מה שגרם לג'יימס לחייך בחולמנות לעבר הילדה אדומת השיער, שהתנהגה אליו בקרירות ונעמדה ליד סוורוס, שלא נראה מרוצה בכלל.
 הארי עמד בין שתי הקבוצות הקטנות והרגיש קרוע בין הוריו, שהתבוננו זה בזו בשנאה או לחלופין- אהבה.
 אחרי כמה שניות הוא נאנח ומשך את ג'יימס לעבר  לילי וסוורוס, למרות הטינה שהרגיש כלפיי סנייפ, הוא ידע שבשיעור הזה הוא יוכל להתנקם במורה השנוא עליו ביותר וזה עזר לו במקצת.
 הוא העיף מבט באנה, שנראתה מודאגת מעט, שיערה הפך לשחור במהירות ועיניה הכהו מעט, דבר שנתן לו את המידע על חששותיה. הוא הרגיש כך בעצמו אך למזלו- גופו לא החצין זאת כמו אצלה, למרות שהוא פשוט הכיר אותה טוב מאוד.
 "הקבוצה השנייה תהיה של מר לופין, מר בלק, מר פטיגרו והעלמה פוטר"  ירחוני אמר בחיוך והסתכל על התלמידים.
 אנה הלכה באיטיות לעבר רמוס, סיריוס ופיטר, העיפה מבט נבוך לעבר רמוס, נגעל לפיטר ומבולבל לסיריוס- שנעמד במהירות על ידה וחייך אליה.
 "אז את איתי בקבוצה" הוא אמר בחיוך בזמן שהפרופסור חילק את הקבוצות האחרות "אל תדאגי, אני אגן עלייך"
 "תודה סיריוס" היא אמרה בחיוך מבולבל "אבל אני חושבת שאוכל לשמור על עצמי, תודה"
 הוא הנהן בחיוך אך לא זז מצידה, מה שהרגיש לה מוזר אך בו זמנית נעים, הרי כהורה- סיריוס היה רוב זמנו באזקאבן כך שהיא לא באמת הכירה אותו.
 "אלה הקבוצות שלנו" אמר פרופסור ירחוני בחיוך "בתוך הקבוצה אני רוצה שיהיו עוד שתי קבוצות של שניים-אנחנו הולכים לעשות דו קרב זוגות!"
 "אני אהיה עם אנה" אמר רמוס בחיוך "אני רוצה לראות איך היא נלחמת נגדך רך כף" הוא פנה אל נער שחור השיער המעוצבן מעט.
 "אין בעיה רמוס" אמרה אנה ונעמדה על ידו בחיוך מוסמק מעט, היא שלפה את שרביטה והסתכלה על אביה בחיוך, יודעת שהיה קשה לה להילחם נגד מישהו שיודע יותר קללות ממנה.
 אך היא גם ידעה את החולשות שלו, וזה היה הרבה יותר פשוט.
 סיריוס נעמד ליד פיטר וחיכה להוראות מצד  פרופסור ירחוני.
 בינתיים בקבוצה של לילי, ג'יימס, הארי וסנייפ הייתה קצת מהומה.
 ג'יימס רצה להיות עם לילי ולילי רצתה להיות בקבוצה של סנייפ.
 סנייפ והארי עמדו בשקט וחיכו שההחלטה תיעשה.
 אחרי כמה דקות הם החליטו שהארי יהיה עם לילי וג'יימס עם סנייפ- מה שהכליל כמה קללות משני הצדדים אך שום דבר יותר מזה- בינתיים.
 הארי נעמד על יד לילי, שנאנחה בשקט.
 "אתה יודע, אתם די דומים במראה" היא אמרה להארי בהרהור "חוץ מהעיניים, הן שונות לחלוטין"
 "אני יודע" הארי מלמל במבוכה, הוא ידע שהמראה שלו יסבך אותו כאן בצרות וקיווה שאמו לא תחשוד בדבר.
 "כנראה בגלל שאתם קרובים" היא הסיקה "למרות שאתה יותר נחמד מהפוץ המגעיל ההוא."
 הארי העיף מבט באביו, שניסה לא לקלל את סנייפ לאבדון על שגיחך ולעג לו ונאנח.
 אחרי כמה דקות הרוחות נרגעו ופרופסור ירחוני נעמד באמצע הכיתה.
 "אנחנו נתחיל עם קבוצה מספר 1" הוא אמר בחיוך "סנייפ, פוטר, פוטר ואוונאס" הוא הקריא מהרשימה.
 ארבעת המדוברים הלכו ונעמדו מולו בעוד שאר הכיתה התיישבה ליד הקירות וצפתה בצפייה בארבעת האנשים שקיבלו הנחיות לגבי הדו קרב.
 "אין קללות בלתי מחילות" הוא הזהיר "בלי להרוג או לפצוע קשה, כל דבר אחר יתקבל בשמחה, מי הזוגות שלנו?"
 "אני ולילי" הארי אמר "וסנייפ וג'יימס"
 פרופסור ירחוני הנהן והתיישר "כשאספור עד שלוש, אני רוצה לראות את הקרב מתחיל, שיהיה קרב נקי רבותיי וגבירתי, השתחוות קלה לפני ההתחלה"
 ג'יימס ולילי קדו קידה קלה בעוד הארי הסתכל לסנייפ בגועל בעיניים.
 "אתה מוכר לי" מלמל סנייפ בשקט והסתכל על הארי, בלי להשתחוות גם הוא.
 "מה קרה סנייפ" הארי אמר וקד בראשו לסמליות "לא לימדו אותך להשתחוות בדו קרב?"
 וכמו שוולדמורט עשה לו בבית הקברות, הארי גרם בשרביטו לכך שסנייפ ישתחווה ויקוד קידה עמוקה.
 הוא שמע גיחוכים באים מכיוון הקירות וידע שגרם לכיתה לאהוב אותו.
 כשהסתכל על לילי וג'יימס ראה שהם מסתכלים עליו בשקט, ג'יימס בחיוך מרוצה ולילי בנזיפה קלה.
 הארי נאנח והוריד את השרביט שלו, ובכך משחרר את סנייפ מהקללה.
 "אז נתחיל" אמר פרופסור ירחוני "בספירה שלי. אחת..."
 הארי, ג'יימס, לילי וסוורוס התכוננו לתקיפה.
 "שתיים..." נשמע קולו של ירחוני כשהוא הלך לאחור לפנות את רחבת הכיתה.
 הארי נעמד בעמדת תקיפה יותר חזקה והסתכל בעיניו של סוורוס, מוכן לתקוף בשנייה.
 בארבעת המוחות של הנערים עברו כל הקללות שאי פעם למדו או פיתחו.
 "שלוש!" נשמע קולו של הפרופסור, הארי נשם פעם אחרונה ותקף בדיוק כשסוורוס תקף אותו.

שבת שלום כולם!

עוד יומיים חוזרים ללמוד :בוכה:

אבל אל תדאגו- כל יומיים אני אפרסם משהו חדש :גיבור: (קודם את מה שיש לי על המחשב ואז חדש לחלוטין).

ובינתיים, אני כותבת את הפרק השביעי של מראה שבורה אז קבלו את הפאנפיק "בחזרה אל העבר"

___

"שלום, " פנה אליהם רמוס בחביבות "אני רמוס לופין, ואלה ג'יימס פוטר, פיטר פטיגרו וסריוס בלק, " הוא הצביע על כל אחד מהם, אנה הסמיקה מעט כשרמוס חייך אליה.
 "אנה והארי פוטר " הארי הציג את עצמו ואת חברתו, שהייתה אדומה מהסמקה קלה.
 "אתם חושבים שאולי אנחנו קרובים?" שאל ג'יימס בסקרנות "בגלל השם משפחה שזהה והכל. "הסביר במהירות.
 "אולי, " אמרה אנה, עוטה על פנייה מסכת עצב "הורינו נהרגו כשהיינו ממש קטנים וגודלנו על ידי הסנדק שלנו".
 "אני מצטער, " אמר ג'יימס כמשתתף בצערם בעודו נותן לסיריוס, שצחקק מסיבה לא ברורה, מכה חזקה.
 כעבור כמה דקות פרופסור מקגונגל התקרבה אליהם בצעדים נוקשים.
 "העלמה והאדון פוטר, אני היא הפרופסור מקגונגל, ואני אהיה ראש הבית שלכם. מר פוטר- אתה תישן עם ארבעת האדונים שפה, העלמה פוטר תישן עם העלמות אוונס וקאלן." היא שתקה לשניות בודדות והמשיכה,"מר לופין והעלמה אוונס יעזרו אם יהיו לכם שאלות, " כשסיימה הסתובבה וחזרה לשולחן המורים.
 סריוס הסתובב לעבר אנה, "אם את רוצה לשאול שאלות, אני תמיד פה," אמר בחיוך מפרלטט מעט, שגרם לה בחילה קלה.
 "אמ... תודה סיריוס," היא אמרה בחיוך מאולץ במקצת ופנתה בחזרה לרמוס "אז אתה מדריך?" שאלה אותו בסקרנות.
 "הוא ולילי," אמר ג'יימס ומבטו התמוגג מעט.
 "תתעלמי ממנו," סריוס אמר, נשען על השולחן, גלגל עיניים ושלח אליה מבט מפתה "הוא דלוק על אוונס."
 "הם חברים?" שאלה אותו בסקרנות קלה.
 "הוא היה מת! " נשמע קול כעוס מאחור ונערה ג'ינג'ית התיישבה בין סיריוס לאנה.
 ג'יימס קפץ למראיה והתחיל לנעוץ בה מבטים מאוהבים.
 "לילי אוונס, " היא הציגה את עצמה בחיוך, מתעלמת מג'יימס בהפגנתיות, "את תהיי איתי בחדר."
 "נעים להכיר,"ענתה בחיוך חם והסתכלה על הארי שתקע בג'יימס ובלילי מבטים המומים.
 "לילי! אהובתי!" ג'יימס קם במהירות, דחף את סריוס והתיישב לידה.
 "אני לא אהובתך, פוטר!" סיננה בכעס.
 "תצאי איתי?" שאל בחיוך אידיוטי.
 "הכאפה שלי לא הספיקה לך?" שאלה בכעס, "כי אם לא, אני יכולה לחזור על זה," היא הרימה את ידה, וכמעט נתנה לו סטירה אלא שפיטר התערב, להפתעת רבים.
 "נלך לחדר המועדון?" שאל במהירות והסתכל על רמוס שיעזור לו.
 "באמת כדאי שנלך, אנחנו מושכים יותר מדי תשומת לב," הסכים במהירות, לילי וג'יימס הסתכלו מסביב וראו שכמו שרמוס אמר- רוב האולם הגדול הסתכל עליהם.
 "בואו נלך," הם אמרו ביחד ונעמדו, שולחים מבטים אחד לשני, ג'יימס אהבה ולילי, מצדה, שנאה.
 אחרי שכולם נעמדו הם יצאו מהאולם הגדול והתחילו ללכת לעבר חדר המועדון.
 סיריוס, רמוס ופיטר הלכו מקדימה והארי, לילי, ג'יימס ואנה הלכו מעט מאחוריהם.
 לילי וג'יימס התווכחו בקולי קולות ואנה החליטה לדבר עם הארי.
 "אתה חושב שיקרה משהו אם נגרום לו לשנות את דרכיו?" לחשה אנה בתקווה מעורבת בכעס כשהסתכלה על פיטר.
 "אני לא יודע, " הודה בלחש, "אנחנו צריכים לראות מה המצב פה ואז להחליט." הוא קיווה כמוה שפיטר לא יגרום להוריו למות.
 אחרי כמה דקות של הליכה הם הגיעו לחדר המועדון.
 "אתה באה הארי?" שאלו ארבעת הבנים כשראו שהוא לא בא.
 "אנה? "שאלה לילי ששמה לב שהיא, כמו הארי, לא מגיעה.
 "נבוא אחר כך, " אמרו יחד וחייכו.
 הם הנהנו ועלו לחדרים בשקט יחסי ושני הנערים נשארו בחדר המועדון לבד.
 "אז מה את חושבת עליהם עד עכשיו?" שאל אותה הארי והתיישב על הכורסא הקרובה, לא מאמין שפגש את הוריו ודיבר איתם.
 אנה התיישבה מולו, עדיין מסתכלת על המדרגות לחדר הבנים.
 "אתה חושב שאולי אני אוכל להיות עם רמוס?" שאלה בחולמניות קלה ושיערה הפך לורוד מסטיק.
 "אני לא יודע,"ענה, "תלוי איך הוא מרגיש ומה הסכנות. שמת לב שסריוס ניסה להתחיל איתך?" שאל בגיחוך.
 "יותר שקוף מזה אין, " היא ענתה בגיחוך "אבל זה יהיה מגעיל לצאת איתו. ויותר מדי מסוכן. " היא עקמה את פרצופה מעט בגועל.
 "דרך אגב, עוד כמה זמן ירח מלא?" שאל הארי בסקרנות.
 פתאום נשמע קול התנשפות מהצד השני של החדר.
 "שלושה ימים, אם אני לא טועה, " ענתה והסתכלה על הארי בחשד קל.
 "הם מתחת לגלימה," אמרה בלי קול.
 "אני יודע," ענה ללא קול. הם הסתכלו אחד על השני והנהנו.
 "את יכולה להביא לי את הדברים שלי?" שאל בקול.
 "בטח," ענתה והוציאה את התיק הקטן והביאה לו את המזוודה.
 "הגלימה והמפה אצלי," לחשה לו והתיישרה.
 "לילה טוב, אנה,"אמר בחיוך
 "לילה טוב, " ענתה ועלתה לחדר הבנות.
 "כמה זמן אתם שם?" שאל אותם אחרי כמה דקות של שקט.
 "איך ידעת שאנחנו פה?" שאל רמוס בחשד קל והוריד את הגלימה מעליהם.
 "כי שמעתי אותך מתנשף,"ענה וחייך אליהם "כמה זמן אתם שם?" שאל שוב.
 "חמש דקות," פיטר לחש ונעמד על יד ג'יימס.

 
חדר הבנים- חמש דקות לפני
 "רך כף! היא בחיים לא תצא אתך! תקלוט את זה." אמר רמוס בפעם המאה.
 "אני אומר לך! אני הצלחתי לגרום לכל הבנות פה לצאת איתי, היא היחידה- חוץ מאוונס- שלא יצאתי איתה," הוא אמר בשחצנות וניפח את חזהו.
 "אני עדיין חושב שהיא תהיה עם ירחוני בסוף," אמר פיטר, שכבר החליף בגדים, לעומת חבריו, שהיו עדיין לבושים בגלימות.
 "זנב תולע, אני לא יכול לצאת איתה," אמר רמוס בצער, "מה אם אני אפגע בה? מה אם היא תגלה עלי ותספר?"
 "יש לי הרגשה מוזרה שהיא לא תספר." אמר ג'יימס בהרהור.
 "איזו הרגשה?" שאל רמוס.
 "לא יודע, אני פשוט מרגיש את זה, " ענה ומשך כתפייפ.
 "מעניין על מה הם מדברים שם," אמר סיריוס- בחיוך קונדסי מעט- אחרי כמה שניות של שקט.
 "אני אומר שנרד לבדוק. " אמר ג'יימס ולקח את הגלימה שלו.
 הם ירדו לחדר המועדון ועמדו בפינה בשקט והקשיבו לשיחה.
 "אתה חושב שאני אוכל להיות עם רמוס?" הם שמעו את אנה אומרת בחולמניות ושיערה הפך לורוד. רמוס הסמיק קצת ושאר הבנים צחקקו בשקט.
 "אני לא יודע, זה תלוי איך הוא מרגיש ומה הסכנות," הוא אמר בהרהור ואז צחקק, "שמת לב שסריוס ניסה להתחיל איתך?"
 "מה זאת אומרת סכנות?" שאל פיטר בלחש.
 שלוש קולות השתיקו אותו במהירות.
 "יותר שקוף מזה אין." הם שמעו אותה מגחכת מעט וארבעת הבנים צחקקו בשקט למראה הפנים של סריוס,"אבל זה יהיה יותר מדי מגעיל לצאת איתו. ומסוכן."
 "סוף סוף מישהי חושבת שזה יהיה מגעיל לצאת איתך," לחש ג'יימס בקול מרוצה.
 "איך היא חושבת שזה יהיה מגעיל?" לחש לעצמו סיריוס.
 "מה זאת אומרת מסוכן?" שאל פיטר בלחש.
 "אני לא יודע פיטר," לחש לו רמוס,"נמשיך להקשיב."
 "דרך אגב," הם שמעו את הארי אומר "עוד כמה ימים ירח מלא?"
 רמוס התנשם בחזקה והם הסתכלו אחד על השני בפאניקה קלה.
 "שלושה ימים," ענתה לו, מסתכלת על הארי בחשד.
 "נראה לך שהם שמעו משהו?" שאל סיריוס בלחש, הוא היה חיוור.
 "לא יודע," לחש חזרה ג'יימס,"למה הוא שאל אותה? נראה לכם שהם מכירים מישהו עם בעיה כמו של ירחוני?"
 "אין לי שמץ," אמר פיטר.
 "לך תמיד אין שמץ, " לגלג סיריוס בקול טיפה גבוה.
 "תהיה בשקט סיריוס, " לחש לו רמוס בפאניקה.
 "כמה זמן אתם שם?" הם שמעו את הארי שואל בקול רגוע, הוא היה ישוב על הכורסא והסתכל עליהם.
 "איך ידעת שאנחנו כאן?" שאל רמוס והוריד את הגלימה מעליהם.
 "שמענו את רמוס מתנשף, " אמר הארי כמסביר הכל...
 

 "אני הולך לחדר," אמר להם הארי וקם מהכורסא.
 "נבוא איתך."
 כל החמישיה עלו, והקונדסאים החליפו מבטים מבולבלים.
 הם נכנסו לחדר, שהיה מבולגן לחלוטין, הבגדים היו פזורים בכל מקום.
 אחרי שהם החליפו בגדים בשקט הם נכנסו למיטה, הארי ישב על אחת המיטות הנקיות יותר שהיו בחדר וג'יימס התיישב על המיטה שלידו. פיטר, ג'יימס והארי נרדמו במהירות.
 רגע לפני שגם רמוס נרדם הוא נזכר במשהו.
 "רך כף?" הוא קרא בקול מנומנם.
 "כן, ירחוני?" נשמע קולו המנומנם של סריוס.
 "אתה חייב לי חמש אוניות."
__

איך? ^^

אז אחרי די הרבה זמן... כתבתי סיפור קצר שלדעתי יצא יחסית טוב.

הנה הוא.

אשמח לתגובות :(

___

"סליחה, אפשר לעבור?"
"אני ממש מצטער."
"תיזהר שם!"
אלה הקולות הרגילים שנשמעו בתחנת הרכבת של המקום בו הנערה הייתה גרה. טוב... היא עדיין גרה שם, בינתיים.
עכשיו היא עומדת ליד הקרונות, מחכה בשקט שיגיע תורה לעלות לרכבת, האזניות שלה היו מוצמדות לאזנייה הקטנות אך שום מוסיקה לא הושמעה בהם.
היא רק רצתה להשתיק את הרעש הנורא שהיה סביבה, רק להשתיק את הרעש שזמזם באזנה כמו מליוני דבורים שריחפו סביבה בעצבנות.
לבסוף הגיע תורה לעלות לרכבת. היא עלתה באיטיות, סוחבת על גבה את התיק הענקי שלה, בפנים היו הדברים שלה. כל הדברים שהיא החליטה לקחת איתה משם.
היא לא התחרטה לעזוב את הבית שלה, זה לא היה אפילו בית בשבילה... היא לא הרגישה שייכת לשם.
עם האחים שהיו מתעללים בה פיזית ונפשית, עם ההורים שהיו צורחים וגורמים לה לבכות בכל לילה ובכל יום. שלא היה להם אכפת ממנה בכלל.
האנשים היחידים שאהבו אותה באמת היו החברים הדמיוניים שלה, הם תמיד היו שם בשבילה. מעודדים אותה.
אך בזמן האחרון גם הם נעלמו, משאירים אותה לסבול את הקרירות של משפחתה.
הנערה התיישבה בקרון מלא באנשים, קרוב אל החלון. היא הביטה דרכו באנשים שעלו אחריה במהירות, מזדרזים להגיע למקום מסויים.
רק היא לא. הנערה לא ידעה לאן ללכת, היא פשוט עלתה על הרכבת הראשונה שהייתה שם, בלי לדעת לאן היא נוסעת.
לא היה אכפת לה כי היא ידעה שכל מקום עדיף על הבית שלה.
היא הניחה את התיק הכבד שלה לידה, יודעת שכל עולמה נמצא בפנים. כל הדברים שאהבה אי פעם ושלא יכלה להשאיר מאחור.
פתאום היא הרגישה רטט בתוך כיס מכנסייה השחורים והקצרים, רטט שמודיע על הודעות חדשות בטלפון שקנתה בכסף שהרוויחה בעצמה. בלי עזרה מהורייה, שככל הנראה לא היו עוזרים לה בכל מקרה.
היא הוציאה את הטלפון הפשוט מהכיס והדליקה את המסך, בודקת את ההודעות. הם היו מאנשים שאיתם כתבה, שאיתם דיברה עד שהוריה הפסיקו את השיחות.
כולם ידעו שהיא הולכת מהבית, כולם חוץ מהמשפחה שלה. היא השאירה להם פתק על המקרר במטבח, יודעת שהם יראו את זה אם לא ירגישו בחסרונה.
הנערה ניערה את ראשה בחזקה, מנסה לנער מעליה את המחשבות המדכאות, ללא הצלחה.
"סליחה, אפשר לשבת פה?" היא שמעה קול של גבר צעיר לידה, כשהרימה את ראשה היא ראתה אותו.
הוא היה גבר בן עשרים ואחת מקסימום, עם שיער שחור פרוע ועיניים חומות נוצצות. היא הנהנה בשקט והרימה את התיק שלה, מחפשת מקום לשים אותו.
"אני אשים אותו למעלה." הוא אמר בחיוך ידידותי שגרם לה לפעור את עינייה החומות בתדהמה קלה, כמה זמן היא לא קיבלה חיוך ידידותי ממישהו...
"את בסדר?" הוא שאל בהיסוס קל כשראה שהיא לא מביאה לו את התיק.
"א-אני בסדר." היא גמגמה במהירות והביאה לו את התיק הכבד באיטיות, נזהרת לא להפיל אותו. הוא לקח את התיק והניח אותו בזהירות במקום בו מניחים את הדברים הגדולים.
הוא חייך חיוך קטן והתיישב על ידה, מוציא את האזניות שלו ומתחיל לשמוע מוסיקה, מביט בה מדי פעם אך לא אומר כלום.
הנערה הניחה שזה קשור לבגדים שלה, שהיו גדולים ולא ממש מתאימים. היא לא רצתה שישימו לב אליה ממש...
לבסוף היא עצמה את עינייה והשעינה את ראשה על החלון של הרכבת, מנסה להתעלם מהמבטים שלו. היא לא הצליחה.
היא ניסתה להקשיב למילים של המוסיקה שהתנגנה באזנייה, רק עכשיו שמה לב לכך שהשיר התחלף. השיר לא היה מוכר אך כנראה זה היה בגלל שהיא לא הייתה מרוכזת בשיר אלא בבחור שישב לידה.
לבסוף היא נשמה עמוק וכיבתה את השירים, ראשה כאב לה והיא ידעה שהשירים רק יחמירו את זה.
"הכל בסדר?" שאל שוב הבחור שלידה "את רוצה אולי כדור לכאבי ראש?"
הנערה הביטה בו והנידה בראשה לשלילה, מחליטה לקום ולהחליף מקום. היא באה לקום כשהיא הרגישה את ידו נוגעת בידה, שנמשכה במהירות אל גופה.
"אני מצטער אם אני מפריע..." הוא מלמל במבוכה, פניו מאדימות במקצת.
"אתה לא מפריע," מלמלה הנערה במהירות "אני פשוט... לא אוהבת מגע ממש."
הבחור הביט בה בשקט ואז הנהן, מניח את ידו על ברכו ואז נשם עמוק "אז לפחות תשבי," הוא ביקש "אני לא אעשה לך כלום."
"אוקיי." הנערה התיישבה בחזרה במושב, מביטה בו בסקרנות. למה... למה הוא רוצה שהיא תשב לידו?
אחרי כמה זמן הכרוז הודיע שהתחנה הבאה היא התחנה האחרונה של מסלול הרכבת להיום ושכולם ירדו בתחנה.
"לאן את הולכת?" הבחור שאל אותה בשקט כשהתחיל לסדר את התיק שלו ונעמד.
"א- אני לא יודעת..." הודה בפניו הנערה, נאנחת בשקט ומקפלת את האזניות, מכניסה לכיס החצאית שלה ונעמדת.
"מה זאת אומרת?" הוא שאל בבלבול והוריד את התיק שלה מהמדף למעלה "את לא יודעת לאן את הולכת?"
"אני די... עזבתי את מה שהכרתי." היא הודתה בשקט, במבוכה. ידה הימנית שיחקה בזרועה השמאלית. היא לא האמינה שהיא שופכת את מה שהיא מרגישה בפני מישהו שהיא אפילו לא יודעת את השם שלו.
"אני מצטער." הוא אמר בשקט, בעצב. הוא הוריד את ראשו לרצפה.
הרכבת החלה להאט והנערה נאנחה בשקט "זה בסדר," היא לחשה "אפשר את התיק שלי?"
הוא הנהן והביא לה את התיק, מסדר את התיק שלו על גבו "נרד?"
היא הנהנה והם התחילו ללכת באיטיות החוצה מקרון הרכבת, שעכשיו היה יחסית ריק.
כשהבחור ירד מהקרון הוא הסתובב והביט בנערה "תגידי," הוא אמר פתאום "את רוצה אולי... לבוא איתי לשתות קפה?"
"לבוא איתך?" היא שאלה בהפתעה נוספת, היא לא האמינ- עכשיו כן.
הוא הנהן בחיוך מהוסס.
הנערה חשבה כמה שניות ואז החליטה, אם היא כבר עוזבת את העבר- היא צריכה להתחיל דף חדש. חיים חדשים.
וזה אומר גם להכיר אנשים חדשים. שלא מכירים את העבר שלה.
וזה אומר גם שצריך שם חדש.
"את מסכימה?" הוא שאל, מחזיק את דלתות הרכבת פתוחות בעזרת הכפתור. החשש היה שהן יסגרו והיא לא תוכל לצאת החוצה.
"אני מסכימה." היא אמרה בחיוך קטן. הוא הושיט את ידו ולקח את ידה בעדינות, עוזר לה לרדת מהרכבת.
"אגב," הוא אמר "אני אוריון, ג'ון אוריון. ואת?"
הנערה נשמה עמוק והביטה בעיניו, לוקחת את השם הראשון שעלה בראשה.
"רוז," הנערה ענתה "רק רוז."

אז ישנתי אתמול אצל חברה מאוד טובה שלי ^^

וסיימתי את הפרק השישי :אושר:

תהנו ממנו, ותגיבו ^^

___

השיעור התחיל. ולמרבה ההפתעה אליזבת' הייתה מרוכזת בו. טוב... סוג של.
לפחות היצור לא הציק לה, נראה שהוא היה מרוכז בדבריו של המורה יהל. הוא לא ניסה להשלט על גופה כבר עשר דקות ברציפות. זה היה שיא בשביל אליזבת'.
"הכל בסדר?" לחשה לה עדן, מביטה בה בסקרנות.
אליזבת' הנהנה בשקט והביטה ביהל, שדיבר על תחילת הקולנוע בעולם. מסתבר שיש יותר מדי מידע על קולנוע...
"ויש שאלות?" יהל שאל לבסוף, מסיים לדבר ומביט בכל הכיתה. לוסיאן וליאן עדיין לא נכנסו.
"כן," היה זה דן, שאמנם לא הצביע אך יהל העלים עין מכך "מה השאלה?" הוא שאל, מתיישב על השולחן ומביט בו.
"למה אנחנו פה?" דן שאל. "הרי אני לומד בכלל במגמת ספורט ומחשבים."
"אתה לא הקשבת לליז?" שאלה עדן בגלגול עיניים "אמנם לא מפתיע אבל אתה היית צריך להקשיב."
"בסדר," הוא אמר בהיסח דעת "למה אנחנו פה?"
"כי אנחנו היינו אמורים להיות שיעור אחד עם אליזבת'." אמרה אביגיל באנחה, כאילו היא כבר רגילה לשטויות של דן. היא החזיקה את ידו של אלון המרוצה מתחת לשולחן.
"ולמה זה?" שאל זכריה בשילוב ידיים, הוא הביט באביגיל. "הרי אנחנו ממילא עוד שעתיים לומדים חינוך עם המחנכת החדשה."
אופיר צחקקה פתאום, גורמת לכולם להביט בה. "מה?" היא שאלה בחיוך תמים.
"מה את מתכננת?" אלון שאל אותה בחשש מעורב בסקרנות.
"בינתיים כלום." ענתה לו אופיר בחיוך, משחקת במשהו שהיה מתחת לשולחן.
"זה ככה תמיד?" שאלה אליזבת' את עדן בלחש, קולטת שהנערה שחורת השיער לא מביטה בה אלא בוהה באופיר. "את פה?" היא שאלה במבוכה ונופפה בידה מול פנייה של עדן, הצלקות מהעבר נראו לשניה.
עדן ניערה את ראשה במהירות והביטה באליזבת', מחייכת חיוך קטן ואז שמה לב לצלקות.
"מה זה?" היא שאלה במהירות ולקחה את ידה של אליזבת', בוחנת את הצלקות "מי עשה לך את זה?"
"זה שום דבר" מלמלה אליזבת', לוקחת את היד ומצמידה לגופה. היא לא רצתה לדעת שזה היה באשמת היצור...
פתאום היא הרגישה שהיצור מתעורר, אחרי שיהל הפסיק לדבר היצור כבר התחיל להשתעמם ולנסות בעדינות לדחוק את אליזבת' הצידה, אבל עכשיו זה היה מורגש לחלוטין.
אליזבת' הצתמררה ועצמה את עינייה כשחזיון עלה בתוך ראשה, כאילו היצור בעצמו רוצה להראות לה משהו... אולי זיכרון. היא ניסתה להתנגד לכך אך היצור היה חזק מדי והחזיון הופיע בתוך ראשה.
הכיתה נעלמה וכך גם התלמידים ויהל. במקומם הופיע חדר שינה גדול מרוהט בסגנון ימיי הביניים.
אליזבת' לא הצליחה לחזור לגופה שלה. היא לא ידעה איפה היא... רק שהיא בזמן ישן מאוד ושהיא רוצה לחזור לכיתה ההיא בהווה.
זה מעולם לא קרה לה אז היא לא ידעה מה לעשות. לבסוף היא הצליחה להזיז את גופה כרצונה והתחילה להסתובב בחדר השינה המוזר.
הכל היה כל כך.. עתיק. ויפייפה. אליזבת' נגעה בכיסוי המיטה האדום בעדינות, מזהה בקושי שזה משי.
פתאום היא שמעה מישהו מתקרב, היא הזדקפה, מסתובבת לאחור במהירות כדי לראות מי מתקרב. אך לא היה שם אף אחד, רק דלת כניסה חומה שהייתה סגורה.
אליזבת' נשמה עמוק והמשיכה להסתובב בחדר המפואר, בוחנת כל פריט באיטיות. למרות שרצתה לדעת מתי כבר תחזור.
לבסוף היא נעמדה מול מראה גדולה, שעיטורים יפייפים מזהב עיטרו את המסגרת. אליזבת' נגעה במסגרת כשראתה את דמותה.
היא כמעט פלטה צרחה של פחד כשראתה את עינייה הירוקות משתקפות מהמראה, כשראתה את זה היא נרגעה. רק מעט.
היא הייתה היצור! אבל... היא נראתה בת שבע לכל היותר... זה היה כל כך מוזר.
אליזבת' הזיזה את ראשה מול המראה, שיערה הבלונדיני של היצור זז בחינניות שהייתה מוזרה לאליזבת. היא הרימה את ידה ונגעה בקצוות שיער בעדינות, נבהלת ומתקרבת למראה.
'אז ככה היצור נראה...' היא חשבה לעצמה כשראתה את השמלה שהיא לובשת. היא בכלל לא שמה לב שהיא לובשת שמלה.
'איכס. ורוד... למה?!' זה מה שהיה לה בראש כשזיהתה את הצבע השנוא עליה ביותר, היא נגעה בשמלה והבינה שכמו כיסוי המיטה היה משי.
"גבירתי," אליזבת' שמעה קול מאחוריה, היא הסתובבה וראתה גבר בערך בגיל השלושים, לבוש כמשרת. הוא קד קידה מולה ואז הביט ברצפה, לא מעז להביט בעינייה "מארי באה אלייך."
אליזבת', שלא ידעה מה לומר הנהנה בשקט והמשרת יצא, אחרי כמה דקות ילדה בת שבע נכנסה פנימה בהליכה של מבוגרים, שכללה הרמת השמלה הכחולה שלה במקצת בשביל שלא תיפול והליכה זקופה.
הדבר הראשון שאליזבת' קלטה היה ששיערה של הילדה היה שחור יפייפה ושהוא ירד עד לכתפייה בסגנון חלק כמו של הסינים. עורה היה בהיר כמו זה של היצור, ומושלם כמו שלו.
"אנה,"  מארי אמרה בחיוך לגלגני מעט "לאן נעלמת? אמא שלי אמרה שאנחנו יוצאים לראות את שפוטי העם, אני רוצה כבר לראות את ההוצאות להורג."
'אז קוראים ליצור אנה...' הבינה אליזבת' ונשמה עמוק, מצתמררת לדברייה של מארי הקטנה, היא שנאה לראות אנשים שמתעללים באחרים... זה הכאיב לה כל כך...
"תגידי אנה," מארי קטעה את הרהורייה "מה קרה שאת שותקת? שוב אבא שלך החליט לקחת לך את הפוני? מסכנה שלי." קולה לא נשמע כאילו זה אכפת לה אך אליזבת' הרגישה שככה היא תמיד ושזאת הדרך הכי נחמדה של מארי לדיבור עם החברה.
"א-אני כבר באה." אליזבת' גמגמה במהירות כשהמשרת חזר, קד לשתי הבנות קידה עמוקה ואז מתיישר.
"מה קרה ג'ון?" מארי שאלה בזלזול "למה באת? לא קראנו לך."
"באתי להודיע שהעלמה אדגר והעלמה ג'קסון מוזמנות לארוחת הצהריים ולאחר מכן לרחבת ההוצאה להורג."
הוא הביט באליזבת' לשניה כשמארי נעמדה מולו ונתנה לו בעיטה חזקה ברגל "אתה לא תביט באנה!" היא אמרה בכעס ובעטה בו שוב, ג'ון התכווץ בשקט אך לא אמר דבר.
אליזבת' הביטה במארי בתדהמה קלה, הילדה בת השבע המשיכה להכות אותו כמו שמכים כלבלב לא מאולף "ובפעם הבאה אתה תצא להורג כמו המשרת שלי!" היא סיימה.
המשרת הנהנן במהירות וקד קידה לאליזבת "אני מצטער שהבטתי בך העלמה אליזבת'." הוא אמר בפחד והסתובב, בורח מהחדר במבוכה.
"ככה עושים את זה." מארי אמרה בחיוך מרוצה והסתובבה לעבר אליזבת' "הכל בסדר?" היא שאלה בסקרנות והתקרבה מעט כשהכל היטשטש סביבה.
אליזבת' לא יכלה להזיז שוב את גופה, הכל סביבה התערפל חוץ ממארי, שחייכה חיוך נבזי עדיין.
לבסוף היא נעלמה שוב ואליזבת' מצאה את עצמה בכיתה בחזרה, עם הראש על השולחן. מתנשמת בכבדות.
"הכל בסדר?" שאלה עדן בלחישה, נראה שבקושי חמש דקות עברו בזמן בהווה "את הצמדת את היד שלך לגוף ואז נראה שהיייתה לך סחרחורת כי הנחת את הראש על השולחן..."
"כמה זמן עבר?" קטעה אותה אליזבת' בבלבול ומחתה את הזיעה הקרה ממצחה.
"על מה את מדברת?" שאלה עדן בבלבול, כשנקישה על הדלת הקפיצה את שתיהן.
"פתוח." יהל אמר בקול רם, שהשתיק את הכיתה הרועשת עכשיו.
הדלת נפתחה ונערה לבושה בבגדים של שנה חמישית נכנסה פנימה, גורמת לאליזבת' להשתנתק בתדהמה.
"יהל, סגנית המנהל ליז רוצה את אליזבת'." הנערה אמרה בקול קריר, מביטה בכיתה ומתמקדת באליזבת', שהתדהמה ניכרה בפניה.
"היא כבר תצא מוראר," ענה לה יהל ברוגע, אך בקרירות "תודה שמסרת את ההודעה."
"מה שתגיד." היא מלמלה ובאה לצאת החוצה כשאליזבת' נעמדה במהירות.
"מארי!" היא קראה אלייה, מוראר נעצרה והסתובבה אליה "על מה את מדברת ילדה?" היא שאלה בהרמת גבה "אני לא מארי, אני מוראר."
אליזבת' בחנה אותה בזמן שהיא הסתובבה ויצאה החוצה במהירות, טורקת אחריה את הדלת.

 ____________

איך?