אנחנו מתנצלות על העיקוב אבל הייתה לנו בעיית מוזה רצינית. הפרק הזה נכתב על ידי שתינו, החלק על דיאנה על ידי הלנה והחלק על ג'יין על ידי מור. אז קריאה מהנה ותגובות.
ורד שחור פרק 2
"מי את?" הילדה הקטנה שאלה. כנראה המראה של דיאנה לא הפחיד אותה.
"דיאנה" היא ענתה בקול רם ככל שיכלה. היא ידעה שאם הייתה לוחשת הילדה לא הייתה שומעת אותה.
"את אחת מהליליים?" היא שאלה. בתחילה היא לא הצליחה להבין מה זה ליליים , אבל אז הבינה שמדובר בה. הם כנראה קראו לערפדים ליליים. היא נאנחה והנהנה.
"תתרחקי מאיתנו" הילד נעמד לפני אחותו בעמדת הגנה. דיאנה התרחקה לארוח כמה צעדים ונכנסה גם היא לעמדת הגנה בלי ששמה לב. "תתרחקי" הוא צעק שוב ודמעה נפלה על לחיו.
"היא לא תפגע בנו, תאי" אמרה הילדה הקטנה. "היא לא רוצה לפגוע בנו. היא לא כמו אוריון"
"אני לא בוטח בה" הוא לחש וכנראה קיווה שדיאנה לא שמעה. אבל לא היה טעם ללחוש ולהסתיר ממנה דברים.
"היא צריכה דם" היא לחשה לו בחזרה. "היא צריכה הרבה דם. היא חדשה"
דיאנה הופתעה מהכנות והאמון ששמעה בקולה של הילדה הקטנה. היא הייתה סך הכל בת ארבע שנים. לא יותר מזה.
"בסדר. אבל מה נעשה? אם היא צריכה דם היא לא תוכל להיכנס לכפר" אמר הילד והתיישב על הדשא הרך.
"אני אלך לקחת. אמא תיתן לי אם אני אבקש" היא אמרה ורצה משם.
"אני טאי" הוא הציג את עצמו.
"אני יכולה להתקרב טיפה?" דיאנה שאלה בחשש. ריח הדם פיתה אותה. אולם לא כמו מקודם אבל עדיין המשיכה הייתה חזקה. היא התרכזה בפנים של אחותה כדי להישאר יציבה. אם היא תאבד ריכוז אפילו לשנייה היא תהרוג את הילד הקטן בלי למצמץ.
"כן" הוא אמר אחרי היסוס. דיאנה התקרבה כמה צעדים והתיישבה.
"כמה זמן את ליליית? הוא שאל אותה אחרי כמה שניות של שקט והתחיל להתקרב אליה.
"לא. אל תתקרב. אני לא יציבה" היא אמרה לו והוא התרחק חזרה. "לפני לא הרבה זמן אוריון נשך אותי. הוא הרס את החיים שלי. הוא לקח לי את כל מה שהיה לי. הוא לקח לי את אחותי" היא אמרה. לא היה לה אכפת לספר לילד הקטן. הוא היה אנושי, ונחמד. זה כל מה שרצתה. אולי חיוך, או חיבוק. אבל בחיבוק לא יכלה להתסתכן, אז הסתפקה בחיוך.
אחרי כמה שניות דיאנה הריחה את הריח המתוק. חזק יותר מקודם. אבל... היה משהו מוזר בריח... הוא היה מעורב בריח של... פלסטיק?
"תתרחק" היא אמרה לילד בנהמה. אחרי כמה שניות הופיעה הילדה בידיים ריקות.
"רוצי, השארתי את זה ביער." היא אמרה ודיאנה זינקה. כשהיא מצאה את הדם היא הבינה למה היה לו גם ריח של פלסטיק. הוא היה בשקית. דיאנה הרימה את השקית בזהירות נזהרת מאוד שלא לקרוע אותה. היא ניקבה שני חורים בשקית ושתתה את הדם.
"תודה ילדה" היא אמרה כשחזרה את השניים.
"את מרגישה יותר טוב?" הילדה הקטנה שאלה.
"כן, אני מרגישה רגועה יותר. אני חושבת שאני יכולה לשלוט בעצמי עכשיו." היא אמרה.
"אני יכולה להתקרב אלייך?" היא שאלה, דמעה הייתה בעינה.
"אני... אני... אני חושבת שכן" היא אמרה בקול שקט. ואז בלי אזהרה הילדה חיבקה את דיאנה וניגבה את הדמעה שלה.
"אוריון נשך את אמא שלי ואז היא נעלמה. אם תיפגשי מישהי בשם ליאן תגידי לה לחזור, שאנחנו מתגעגעים אליה. תגידי לה שנקבל אותה. בבקשה" היא לחשה לדיאנה, בקושי מצליחה להוציא ת המילים מפיה.
"בסדר" היא אמרה, נושמת כמה שפחות את ריחה של הילדה. הריח עדיין פיתה אותה.
"תודה" אמרה הילדה והתנתקה. מתיישבת ליד אחיה.
"את רוצה לגור אצלנו בינתיים?" הילד שאל אותה אחרי כמה שניות.
"אני... אני מפחדת שאני אהרוג את כולם שם" היא אמרה והשפילה את מבטה.
"אנחנו ניתן לך מספיק דם" הילדה הוסיפה
"אני..."
"בבקשה" הילדה לחשה. היא נשמעה נואשת. דיאנה לא ידעה למה.
בסדר" היא אמרה באנחה.
"אז בואי" הילד אמר והתחיל לרוץ לכיוון שממנו באו.
"חכי כאן" אמרה הילדה כשהם התקרבו לכפר הקטן. הילדים נכנסו פנימה ודיאנה שמעה אותם מדברים עם מישהו מבוגר.
"את יכולה להיכנס ילדתי" אמר האיש המבוגר שחיבק את שני הילדים.
"תודה" היא לחשה ונכנסה לאט לאט, מביטה סביב וסורקת את הסביבה. בלי לשים לב יא רשמה לעצמה את כל דרכי ההימלטות שראתה. היו הרבה כאלה בכפר הקטן, היא לא ידעה למה.
"מכאן, ליליית" הוא אמר והיא הבינה ששכחה להציג את עצמה.
"קוראים לי דיאנה" היא אמרה וחייכה חיוך קטן. בהלה שטפה את פני האיש והיא נזכרה בניבים שחשפה בחיוך הזה.
"סליחה" היא מלמלה ודאגה לא לחשוף אותם שוב.
"זה בסדר. את פשוט מזכירה לי את אישתי. היא נראתה ממש כמוך בפעם האחרונה שראיתי אותה." הוא נאנח ופנה לאחת הסמטות. "את צריכה מקלחת ובגדים חדשים" הוא אמר ונכנס לאחד הבתים.
"אני אשמח למקלחת." היא אמרה בחיוך, הפעם זכרה להסתיר את ניביה.
"מפה דיאנה" הוא הוביל אותה לאחד החדרים. את מוזמנת להתרחץ. אני אשאיר ליד הדלת שמלה לבנה.
"למה דווקא לבנה?" היא שאלה רגע לפני שהוא סגר את הדלת.
"ככה כולם ידעו שאסור לפגוע בך." הוא אמר במשיכת כפתיים וסגר את הדלת. משאיר את דיאנה מבולבלת
דלת הבית נפתחה באיטיות, בשקט. ג'יין ניסתה כמה שפחות להרעיש כשהיא נכנסה בפנימה.
השעה הייתה אחד בלילה וג'יין שוב איחרה לחזור הבייתה בזמן. זה היה כך כבר שלושה ימים מאז שהתעוררה בבית החולים.
היא לא יכלה לסבול עוד יום אחד בלי אחותה התאומה, היא הייתה חייבת למצוא אותה... אם היא עדיין שם.
ג'יין הסתכלה סביב וסגרה את הדלת בשקט, נושמת עמוק ומעיפה שיערה שנכנסה לעינייה. מתחילה ללכת לעבר החדר שלה באכזבה. שוב היום עבר בכך שבילתה את כולו בחוץ ולא מצאה כלום על דיאנה.
"ג'יין." היא שמעה פתאום את קולו של אביה- מקס, הוא נשמע כל כך רציני שהיא קפאה במקומה. לא מסוגלת לזוז.
"כן אבא?" היא שאלה בהיסוס, לא מסתובבת לאחור בשביל להביט באביה, היא ידעה שהוא בטח יושב על הכורסא שיש בסלון. פניו מופנות אלייה ועיניו חודרות בגבה.
"בואי שבי מולי," הוא אמר בשקט, בקול שג'יין מעולם לא שמעה "אנחנו צריכים לדבר."
ג'יין הסתובבה והלכה לעבר הסלון, מתיישבת מול אביה העייף והמודאג.
"מה אנחנו עושים?" הוא שאל בשקט "אני מודאג ממה שקורה לך. את נעלמת לימים שלמים, חוזרת מאוחר בלילות, לא עונה לטלפונים..."
הוא שילב את ידיו והביט בה "מה את מתכננת?"
"אני אמצא אותה אבא," ג'יין לחשה בעייפות "אני אמצא אותה גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאעשה בחיים שלי."
מקס העביר את ידו בתוך שיערו בעייפות, מביט בה "עברו שלושה ימים," הוא לחש "אנחנו לא נמ-"
"אנחנו נמצא אותה!" ג'יין קטעה אותו במהירות, דמעה זולגת על עורה במהירות.
שניה לפני שמקס הספיק לומר משהו הצלפון צלצל.
"אני אענה..." מלמלה ג'יין, מסתובבת והולכת לעבר המסדרון, הטלפון שצלצל נח על השידה במסדרון.
"הלו?" היא ענתה לטלפון.
"ג'יין? זאת את?" קול מוכר להפליא נשמע מהצד השני של הטלפון.
"מי זאת?" ג'יין שאלה בשקט.
"זאת אני," הקול ענה כשג'יין קלטה מי הקול שהתקשר אליה.
"אחותי!" היא פלטה ודמעה נוספת זלגה מעינייה, הקול היה כל כך שונה... וכל כך דומה... "איפה את?"
"אני בדרך," דיאנה אמרה בעדינות, בנסיון להיות רגועה "אני בדרך הבייתה."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: