| 12/2012
היי ..
אז בטח אתם קוראים את זה עכשיו , ולא מבינים כלכך על מה אני הולכת לדבר באמת ..
האמת , שאלו החיים שלי , אולי של כל אחד מכם , שפעם השפילו אותו והוא הרגיש שזה הסוף שלו , שרב עם ההורים והרגיש שבאלו למות .
לאף אחד לא קל , יש כאלה עם בעיות יותר גדולות ויש כאלה עם בעיות יותר קטנות , צריך לדעת את הדרך לפתור אותן .
האמת שאני את הפתרון שלי לא מצאתי אבל -
הכל התחיל מאותו היום , שהתחלתי ללכת לגן , אף פעם לא היה לי טוב במקומות כאלה כמו בית ספר , גן , תיכון , או אפילו קייטנות או מסיבות , ואפילו חוגים .. אף פעם לא היה לי חברות אמיתיות תמיד היו מוצאים על מה לצחוק עליי , בין עם על זה שאני כלכך מכוערת , ובין עם לזה שאני כלכך סתומה או רוסיה מגעילה , לאנשים תמיד יהיה איפה לשפוט , אבל זאת לא הכוונה , צריך לדעת מאיפה לכחת ללב , ומאיפה לנשוף ולהגיד אתה לא שווה את זה
תמיד חלמתי למצוא חברה , תמיד חלמתי שתיהיה מישהיא שתבוא עליי אחרי בית ספר , שנעשה ביחד שיעורים , ניפגש , נשחק , נצחק .
אני בטוחה שכל אחד רוצה חברה כזאת , אבל לא .. לי לא היה אותה , במוקדם או במאוחר התחלתי להיתייאש , התחלתי לשנוא את עצמי , כל חלקיק בי , כל מילה , כל משפט , כל אות שהוצאתי מהפה, היתה נראה לי רעה .
אחרי כל הימים האלה של שש שנים ביסודי , של ספיגות והעלבות עד כמה אני מכוערת , אבד לי האמון באנשים , היה קשה , היה כואב , אבל זה עבר
הייתי שותקת הרבה , "את בסדר"? כן אני בסדר" עם חיוך .
לא הייתי אוהבת לספר את האמת , ללכת ולהגיד "הוא הציק לי" - הוא אמר שאני שמנה , זונה , מכוערת , טיפשה , הוא אמר שהוא רוצה שאני ימות
אני שמרתי הכל לעצמי , בחיים אל סיפרתי לאף אחד , לא ידעתי מה לעשות עם זה ,זה היה מצטבר בתוכי כל פעם מחדש כמו רסיסים .
היאוש היה גובר , והיה קשה להרחיק אותו מאז שהוא בא , היה קשה לחשוב חיובי , לנסות להיות בנאדם אופטימי .
אחרי הכל מי אני? , כולם רוצים שאני ימות , עם אני זוכרת נכון .
אחרי שבע שנים של יאוש , חוסר שביאות רצון ותקווה , הבנתי שזה הסוף , שעם אני רוצה משו אני יעמוד עליו .מה שהחזיק אותי על הרגליים
במשך החיים , זה שירים , האוזניות, עם לא הם ? כבר הייתי מתה .
אחרי כל השנים האלה של הסבל , הבנתי שאני באמת לא שווה , ולא מגיעה לי לחיות , ועם המחשבות האלה , הגיעו הניסיונות האובדננים.
הגיעו המילות של "אוי נו כמה שבאלי למות " , החיים טובים בלעדיי" , לאף אחד לא יהיה אכפת ממני גם עם אני ימות" .
יחד עם זה , אחרי כל יום הגיעו ההרמות ידיים על עצמי , הייתי מכה את עצמי כדי שאני יסבול כי הרגשתי אשמה .
הייתי חותכת לעצמי את היידים , כי הרגשתי נורא עם החיים שלי , הייתי צריכה להרחיק ממני קצת את הכאב, להרגיש אולי , מזה סבל אמיתי באמת .
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
