לאחר שעה וחצי ארוכות נגמרה שעת חינוך והצלצול הודיע על תחילתה של ההפסקה. במהירות שלא הייתה מביישת כל ספורטאי ואצן אספתי את חפציי ויצאתי החוצה עם התיק על הגב. הקפדתי לא להסתכל על סם, מחשש שהחלטתי תופר ואני אדבר איתו. או אגמגם איתו. טוב, לאן אני אלך? הייתי הולכת לספריה אבל אין לי מושג איפה היא ואם היא בכלל קיימת. מה לעשות? אני אצטרך לשאול. מסתבר שיש תלמידים ממש נחמדים פה כי לפחות חמישה הסבירו לי את הדרך פעמיים ועוד אחד ליווה אותי עד שראיתי את דלת הספריה הנוצצת באורה של השמש. הודיתי לו ונכנסתי בצד בוטח לספריה הממוזגת. להפתעתי הרבה, דקה אחרי נכנס סם בצד מהוסס אל הספריה. הוא סקר במבטו החד את התלמידים אשר שהו בספריה עד שמצא את מה שחיפש. אותי.
"היי,איימי." הוא אמר מתנשם ומתנשף. אפילו כשהוא היה במצב כזה שכל בנאדם אחר היה נראה מגוחך ביותר הוא היה עוצר נשימה ולב.
"היי." אמרתי והסתובבתי אל מדף הספרים הכבד. אוקיי, להירגע,איימי. זה רק סם. אוקיי, זה רק אל יווני בהסוואה של נער בגילי. לא להיכנס לפאניקה. אז הוא חיפש אותך, סו וואט? זה לא אומר שהוא רוצה אותך או משהו כזה. בכלל לא. פשוט תהיי רגועה ותדברי איתו כאילו הוא מכר וותיק. כן, בטח.
"חיפשתי אותך. " הוא אמר.

בום בום, בום בום, בום בום. ככה נשמע הלב שלי באותם רגעים, רק שזה נשמע יותר כמו יריות אקדח ענקי שאבא שלי משתמש בו במבצעים החשאיים שלו.
"אהה." מה אומרים במצבים כאלה?
"מה את עושה?" הוא שאל.
"מחפשת ספר." זה לא ברור?

"איזה ספר?" אני נשבעת לכם, זה נשמע כמו שיחה של מורה שמנסה ללמד תלמיד שפה חדשה ללא הצלחה.
"לא יודעת" עניתי.
"רוצה עזרה?" הוא שלח את ידו מעל לכתפי כדי לבדוק ספר כלשהו. העובדה שהיד שלו הייתה כל כך קרובה לפנים שלי עשתה לי בלגן ענק בפנים. זה היה חגיגות האביב בתוך תוכי. מסיבה שבה השתתפו הלב, הריאות, המוח, הכל. חוץ מזה, הריח שלו היה כל כך קרוב אליי. יש משהו שלא מושלם אצלו?
"לא, תודה. אני מסתדרת. "אמרתי וכמעט ברחתי משם. רצתי\הלכתי למדף הבא כשהוא מאחורי, ממהר גם הוא אחר שערי המתנופף.
"את בטוחה?" הוא היה כל כך קרוב אליי עד שאם הייתי מסתובבת הייתי פוגשת את חזהו הרחב שרציתי לחבק כל כך. כמעט והסתובבתי אבל מנעתי מעצמי טעות גורלית.
"מה יש לך?" שאלתי כשמבטי נתון לספר בשם: "תולדותיו של מרקו יחצ'ון". עד כדי כך לא רציתי להביט בו אך בו זמנית כל כך רציתי לעשות את זה.
"מה זאת אומרת?"הו א שאל.
"אתמול נפלת עלי, היום אתה מתיישב לידי כאילו אנחנו מכירים מאז ומתמיד ומחפש אותי בהפסקה. אתה שואל אותי שאלות פרטיות באמצע השיעור שבכלל לא קשורות. מה עובר עלייך?" שאלתי בכעס וסוף סוף הסתובבתי אליו. נשמתי התקצרה כשראיתי שהוא באמת קרוב אליי. הוא היה בקושי כמה סנטימטרים ממני. גופו הדיף ריח נעים של אפטרשייב גברי שגרם לי לזרוח מבפנים. שפתיו היו כל כך קרובות אליי, זה כאילו רק הייתי צריכה לעלות קצת ולנשק אותן, ככה, בטבעיות. כאילו הוא שייך לי. ברור.
"אני... אני רק מנסה להיות חביב. אני מצטער אם הבהלתי אותך." אמר והתרחק צעד ממני. לבי נחמץ בקרבי וקול קטן צרח במוחי:"חתיכת מטומטמת! למה לא נישקת אותו?! הוא היה כל כך קרוב אלייך"
"זה בסדר. אני פשוט לא רגילה לזה"
"לא רגילה למה?" ניתב את השיחה לכיוון אחר
"לא רגילה לכזאת תשומת לב. אני מעדיפה להישאר מאחורי הקלעים. יותר בטוח שם. " צחקתי ומשהו מדהים קרה. סם חייך למשמע צחוקי. או למשמע הבדיחה. אני לא יודעת אבל מה שאני כן יודעת זה שאותו חיוך היה יותר מדהים מבדרך כלל, בעיקר בגלל העובדה שאני גרמתי לו לחייך.
"מצטער. לא חשבתי שמישהי-"
"תתנגד לתשומת לב ממך?" השלמתי את משפטו בחוצפה. אני לא יודעת מה עבר עליי אבל רציתי להיות קצת רעה אליו. רק קצת.

מה? זה לא מה שאמ-""
"אתה חושב שאתה משהו מיוחד, נכון? אתה חושב שאני אפול לרגלייך ואתחנן למבט קטן ממך, נכון? טעית. אני לא מסוג הבנות האלו. ובטח החבר ההוא שראה אותי ורצה לצאת איתי הוא דמיוני. זה אתה, לא?" לעזאזל! מאיפה האומץ הזה בא?
הוא לא דמיוני וזה לא אני. זה החבר הכי טוב שלי, ביל." אמר בקול קר. כנראה הייתי קצת יותר רעה.
"באמת? אני אשמח לפגוש אותו." אמרתי כשגבה אחת שלי מורמת.לא האמנתי לו.
"אבל אמרת שאת תפוסה"
"עכשיו אני פנויה"
"אז אני אתן לו את המספר שלך"
"סבבה. זה 05076185. שיתקשר אליי מתי שירצה. אני פנויה." אמרתי בחיוך ושילבתי את ידיי על חזי.
"רשמתי. אני אתן לו." אמר והלך משם. לפתע יצאתי מהמצב רוח הרשע שהייתי בו וחשבתי גאד! אני יכולה להיות כל כך מטומטמת עד שזה מפתיע! מה עשיתי כרגע?? ביל הוא אמיתי. הוא ירצה לצאת איתי ואני בכלל דלוקה על סם, החבר הכי טוב שלו!
לפתע הפלאפון שלי רטט בכיסי. הוצאתי אותו ועניתי בקול משועמם "הלו"
"איימי? זה ביל." בקה קול עמוק מהמכשיר הקטן. וואו, הוא לא מבזבז זמן.
"היי, ביל. מה קורה?" אוקיי,למה אני לא יכולה להיות ככה עם סם?? הרי אני לא מכירה את הבנאדם הזה ואני מדברת איתו בשיא הרוגע. כשאני עם סם אני נלחצת מכל דבר קטן. אוף.

"הכל בסדר. מה איתך?" היה לו קול בס עמוק ונעים.
"מעולה. סם סיפר לי עלייך." אמרתי בחיוך ונשענתי על מדף הספרים.
 הוא שאל."כן. תגידי... רוצה לצאת? "
סבבה. מתי?""

מחר, בשבע?""
"קבענו"
"ביי"
"ביי." ניתקתי את השיחה והכנסתי את הפלאפון לכיסי. מה שבטוח, יש לי תוכניות למחר. לאחר השיחה שלי עם ביל חזרתי לכיתה.סם דיבר עם כמה חברים שלו ואני התעלמתי ממנו לגמרי,וטוב שכך.מי צריך אותו? התיישבתי במקומי והוצאתי את הציוד לשיעור הבא.בנתיים סתם בהיתי בבלוריתו הכהה של סם,ראשי מלא במחשבות עליו ועל השיחה שהייתה לנו.לפתע ראיתי אותו באור אחר,שונה.הוא לא נראה לי יותר כמו אל יווני מדהים.הוא נראה....נורמלי.רגיל.יכול להיות התגברתי עליו?לא,זה לא יכול להיות.אני עדיין רוצה לנשק אותו,לגעת בו,ללטף את לחיו הבהירה.אז...מה קרה?אולי זה דבר טוב.כן,זה רק עוד צעד אל יותר פתיחות ופחות ביישנות.עכשיו הוא לא נראה לי כל כך....וואו.הוא עדיין מדהים ביופיו וגורם נוסף למצב הבריאותי המעורער שלי אבל עכשיו הוא גם אחד כמוני.לא כזה מיוחד.וזה טוב.טוב מאוד. בדיוק כשהצלצול נשמע נכנסה נערה לכיתה.לא זיהיתי אותה,היא לא הייתה שייכת בכלל לכיתה אבל נכנסה אליה בצעד בוטח,התיישבה בשולחן שמאחורי שלוחני וחיכתה שהמורה תיכנס.היא הייתה נמוכה אבל באופן שלא גרם לה להראות כמו ילדה,שער שהשתפל על כתפיה בצורה טבעית אך יפה ועינים גדולות בעלות ריסים צפופים וארוכים.היא לבשה ג'ינס בצבע שחור וחולצת בצפר שעליה נחה שרשרת צבעונית.שפתיה היו משוכות בשפתון ורדרד נוצץ וקו שחור דק שורטט מתחת לעיניה.כמה רציתי להידמות לה.מילה אחת לא יצאה מפיה אך היא עדיין קיבלה כבוד.איך היא עשתה את זה?! איך היא נכנסה לכיתה כאילו היא שייכת לה?! איך היא הצליחה לגרום לכל העיניים,כולל שלי,לנשוא אליה? זה היה מעבר ליכולתי.רק מחשבה אחת חלפה במוחי:אני רוצה להיות כמוה.

"מתי המורה המטופשת הזו באה?"מלמלו שפתיה הורודות.
"עוד מעט.ממה שהבנתי,מאחרת." אמרתי בחיוך קטן.הנערה הרימה את עיניה הגדולות אליי.היא חייכה אליי בחביבות ואמרה בקול בוטח "אני מיקה. אני חדשה פה. ואת?"
"איימי. גם אני חדשה פה. זה הבצפר השישי שאני מועברת אליו השנה." מיקה התישבה על השולחן והשעינה את גבה אל הקיר.
"שלי זה הראשון." אמרה וסרקה את הכיתה. השתתקתי. הרגשתי יראת כבוד אליה.
"מי זה?" שאלה והצביעה על סם.
"זה סם. הוא יושב לידי." אמרתי בקול שקט.חשבתי על זה שהיא וסם יהיו זוג חמוד.
"הוא חמוד." אמרה בהרהור.
"כן..." אמרתי ולבי נצבט.
"הוא שלך." אמרה,לא שאלה.
"מה?הוא לא" אמרתי מבולבלת. סם שלי?? חה, מצחיק.
"הוא שלך. זה ברור.כל שתי שניות הוא מעיף אלייך מבט." אמרה בקביעות של בטון.
"הוא לא. זאת אומרת,אני רק היום פגשתי אותו."
"אז למה הוא התיישב לידך?" הציבה שאלה קשה בפניי.
"כי....לא יודעת. זו הייתה בחירה שלו." הסמקתי והורדתי את מבטי.
"או,הבנתי." אמרה וחייכה חיוך צחור שיניים.
"מה הבנת?" שאלתי במהירות.
"את מאוהבת בו." אמרה וצחקה בקלילות.
"אני לא!" מיהרתי לומר.
"אוווווו....את כןןןןן." אמרה והתיישבה לידי.
"איך את יודעת?" שאלתי בשקט.
"את מסמיקה.וחוץ מזה,אתם מתאימים."
"באמת?" שאלתי בתקווה.
"כמובן.אבל...תני לי לנחש,חתול שחור עבר?" שאלה בטון של אחת יודעת.
"סוג של." הרכנתי את ראשי.
"אל תדאגי,הכל יסתדר,פשוש." אמרה והניחה את ידה על כתפי.
"פשוש?" שאלתי מבולבלת.
"כן.פשוש." אמרה וחייכה אליי.
"אני פשוש??" צחקתי בקול מתגלגל.
"כן.ואני פרעוש." אמרה וצחקה גם היא.
"חחח,אוקיי."
לפתע סם התקרב אלינו. הוא נראה חשדן אבל גם סקרן.הנחתי שהוא רוצה להכיר את מיקה,טוב,מי לא?
"היי,איימי.מי זו?" שאל בחיוך,כאילו לא לפני כמה רגעים רבנו בספריה.
"זו מיקה.סליחה,פרעוש." צחקנו בתיאום.שנייה, האם כרגע נוצרה בינינו בדיחה פרטית??
"היי,אני סם." אמר והושיט את ידו.
"אני יודעת." אמרה ולא לקחה את ידו. הוא הוריד את ידו באיטיות,נבוך.
"את חדשה?" שאל בחביבות.
"כן.עברתי ארצות הברית." אמרה בחיוך מזויף.היא לא חיבבה כל כך את סם והיא הקפידה להראות לו את זה.
"ישרל היא מדינה שקטה, בטוחה יותר ארצות הברית." אמר גם הוא בחיוך מזויף.
"ארצות הברית היא מדינה בטוחה מאוד,תאמין לי. למען האמת,הייתי מעדיפה להיות שם מאשר פה." החיוך ירד והיא תקפה אותו בכל כוחה. תזכירו לי לא לעצבן אותה,אוקיי?
"אל תדאגי,גם אני הייתי רוצה שתהיי שם מאשר פה." אמר בעוקצנות.
"דיי,תפסיקו." אמרתי וניסיתי להרגיע את הרוחות.
"המורה הגיעה." ציינה מיקה וקמה מהמקום של סם.היא סימנה לי בעדינות שאשב לידה.סם הסתכל עלי,מצפה לצעדיי הבאים.לקחתי את תיקי ועברתי לשבת ליד מיקה.סטייסי ניצלה את המצב והתיישבה במהירות ליד סם.הקנאה בערה בי וסם ראה זאת.הוא חייך לסטייסי והתחיל לדבר איתה נמרצות.אגרופיי נסגרו בכעס.מיקה שמה לב והניחה את ידה על ידי ואמרה בקול שקט "הוא לא שווה את זה." במשך כל השיעור הסתכלתי על סם וסטייסי הצוחקים והמדברים.הקנאה בערה בי ולמרות כל נסיונותיה של מיקה להרגיע את קנאתי וחמתי עדיין כעסתי.אומנם בעיקר על עצמי אבל גם עליו.הרי זו לא רק אשמתי.הוא גם עושה דברים כאלה.אבל הוא...הוא בכלל לא יודע.ולמה אני בכלל כועסת עליו??למה אני משלה את עצמי כל פעם מחדש??אנחנו רק הכרנו עכשיו.איימי,תסתמי.אל תקשיבי לו.אל תחשבי עליו.הוא לא קיים.

"המורה הזו כללל כךךך מכוערת." לחשה לי מיקה וצחקקנו.
"היא נראית כמו אבו נפחה." אמרתי בשקט והיא צחקה בקול רם.המורה שלחה בה מבט יורה גיצים והיא ישר הרכינה את ראשה וגיחכה מתחת לשערה שהחביא את פניה.
"ששש....היא מסתכלת." לחשתי.סם הסתובב אליי וזרק אליי פתק בשיא הטבעיות.איך הוא עושה את זה?? כזה טבעי,כאילו אנחנו מתכתבים מאז ומתמיד.
"מה זה?" שאלה מיקה כשהבחינה בפתק.
"פתק מסם." מיקה הרימה את גבותיה וחייכה בשובבות.
"מה כתוב בו?" שאלה בסקרנות.
"חכי." פתחתי את הפתק באיטיות.משום מה,לבי התרגש ופעם בחזקה.כשלבסוף הפתק נפתח לרווחה לדף שלם מיקה דחפה את ראשה לידי והתחלנו לקרוא אנחנו צריכים לדבר על מה שקרה.גם בספריה וגם אתמול.אני רוצה שנהיה ידידים טובים.שנוכל לדבר על הכל בפתיחות.אני חושב שאת אחלה בחורה והרבה יותר מעניינת משאר הבנות.מה דעתך?
נ.ב:אני וסטייסי חברים.
קראתי את הפתק כמה פעמים,רק כדי להבהיר לעצמי את מה שכתוב פה.מיקה חטפה את הפתק מידי וגלגלה אותו לכדור נייר קטן.היא זרקה אותו מאחוריה ואמרה לי "אל תתייחסי אליו.הוא סתם מטומטם."
"הוא חבר של סטייסי." אמרתי בקול שקט.
"מי זו סטייסי?" שאלה מבולבלת.
"הבחורה שיושבת לידו." אמרתי.
"אה,פרחונת." אמרה בחיוך.
"כן,פרחונת." אמרתי בזעם.
"הוא ממש מטומטם.ועיוור.ודפוק." אמרה בגלגול עיניים.
"יופי.אני מאוהבת במטומטם עיוור ודפוק." אמרתי בחמיצות.
"לפחות את לא פרחונת." אמרה ומשכה בכתפיה.
"ייאי." אמרתי בציניות ושמטתי את ראשי על השולחן.מיקה ליטפה את כתפי בניחום.היא הרימה את הפתק מהרצפה ושירבטה בו משהו.לאחר מכן,היא זרקה אותו אל סם,הוא פגע בראשו והיא גיחכה בשקט.
"מה את עושה??" שאלתי בפאניקה.
"מה שאת היית צריכה לעשות ממזמן." אמרה בתחכום.
"מה כתבת שם,מיקה??מה עשית??" עכשיו כבר ממש נלחצתי.
"אויש,אל תדאגי.אני חכמה.עשיתי דבר טוב." אמרה וסימסה למישהו כשהפלאפון בתוך קלמרה.
"מה עשית??" מה היא כתבה לו??מה היא עשתה??אוי לא,אני חושבת שיש לי התקף אסתמה!
"רק כתבתי לו שהוא צריך להיפרד מפרחונת ולהיות איתי.כאילו איתך."
"מיקה!" פתחתי את עיניי לרווחה.אוי לא.אוי לא.אוי לא.אני חווה התקף לב.זה רשמי.המערכות שלי בגוף קורסות.אני נופלת.אוי לא.
הדבר הבא שזכרתי זה המון המון פנים ועיניים שמסתכלות אליי בדאגה.הפנים שהכי בלטו היו פניו של סם.הוא היה בדיוק מעליי ומבטו היה כל כך מודאג.הפנים השניות שחיפשתי היו של מיקה אבל בכל הפנים האלו והעיניים לא מצאתי את שלה.מה שכן מצאתי היה את המבט הגועלי של סטייסי שעדיין התייחסה אלי כאל חתיכת זבל.כמה שנים מקבלים בכלא על רציחת בנאדם בכוונת תחילה??
"איימי?את בסדר?אוי,בבקשה תהיי בסדר." אמר סם בדאגה שצבטה בלבי.הוא חבר של סטייסי,הזכרתי לעצמי במרירות.
"אני בסדר,אני בסדר." אמרתי וסם עזר לי לעבור למצב ישיבה.ראשי כאב והרגשתי סחרחורת איומה.כל התלמידים התפזרו ממני ועמדו קצת רחוק ממני כדי לתת לי לנשום.עכשיו יכולתי לראות איפה מיקה.היא ישבה בכיסא שלה שפניה לבנים כסיד.היא נראתה כאילו כרגע ראתה את השטן בכבודו ובעצמו.
"מה קרה,מיקה?" שאלתי מודאגת כשאני זו שהתעלפה.
"איימי!את בסדר!" צווחה באושר,יוצאת בתוך שניות ממצב דיכאון למצב שמחה בלתי מוסברת.
"כן,נראה לי." אמרתי וסם עזר לי לקום בעדינות.לבי פרפר בחזי כשידיו אחזו בידי,חזקות כסלע,מחכות לתפוס אותי כשאני אפול.נראה לי שהגעתי לגן עדן.
"מה קרה?"שאלתי מבולבלת והחזקתי את ראשי.ידיו של סם עוד החזיקו בי חזק וגרמו לי לצמרמורות.תזכירו לי למה כעסתי עליו??
"התעלפת.כנראה לא שתית מספיק." מיהרה מיקה לומר,היחידה שידעה למה באמת התעלפתי.היא הסתכלה עלי ואמרה בלי קול 'הוא לא קרא.' אבן ירדה מלבי.

אז איך היה לכם הפפרק?! אני נורא אהבתי אותוו ^^ כל מי שרצה שאני יוסיף אותו לקבועים או שאני יודיע לו מתי עלה הפרק הבא שיכתוב לי בתגובות  כדאי לכם להירשם כמנויים, המנויים מקבלים לפעמים הצצות לפרקים (: תוודה רבה על כל התגובות מהפפרק הקודם, אני ממש שמחה לראות שאתם אוהבים את הסיפור  אני לא יודעת איך זה קרה אבל גיליתי שהבלג הפך לפרטי >< בכל מקרה עד הפפרק הבאא אווהבת המוון המוון

קרדיט לווג על החתיימה ! (: