העבר מפלרטט איתי
הוא מגיח לעיתים בהבלחות חלומות-זכרונות, במפגשים עם אנשי העבר וחברי העתיד.
הוא זורק הערה קטנה ומזכיר לי את השיר ההוא שנהגתי לשמוע.
אז אני מפעילה את המדובר באוזניות וברגע הכל צף אך באופן מבוקר.
לרגע עולה לי שוב המחשבה לרוץ לכביש
ואיתה מופיעה התמונה מהיום שבו החלטתי לסיים את חיי על אותו גג עם אותן הזכוכיות.
העבר עושה לי טיזינג,
הוא שולח הודעה ואז עושה לי גוסטינג.
היום אחרי שבועות של שקט העבר ואני עשינו אהבה מתוקה, 
והוא השאיר אותי שוכבת על המיטה עם זרע ההרס שלו עליי.
הוא הלך להתקלח ואני בינתיים בהיתי בתקרה שפעם היו בה כוכבים זוהרים בחושך ופוסטר של לוני טונס.
אחרי שגמר הוא גומר את כל המים החמים ואני נזכרת איך ישבתי במקלחת שעות וחשבתי על כל זה בכל יום שעבר;
על המוות, על הטעם וחוסרו,
ובעיקר כיצד אהבתי לצלול מתחת למי הברז כחוצץ ביני לבין העולם - אך תמיד פחדתי לצלול בים הפתוח.

האוויר הקריר של ירושלים מרגיש לי כמו בית.
וגם הדירה ברמת גן מרגישה לי כמו בית.
לעיתים כשהעבר נזכר בי ושולח הודעה,
אני מתאבלת על כך שהלך מלכתחילה.
אני מתאבלת על הילדות שהייתה לי ועל הילדות שיכלה להיות לי.
אני מתאבלת על מי שהייתי ועל מי שאני היום.

בכל פעם שהעבר נזכר בי, או שאני נזכרת בו - 
אני מבינה שלעולם לא אמצא אדם או חווה שיעמדו בסטנדרטים שהעבר מציב.
אולי אני בכלל מתפשרת על חיי?

לפחות הפעם לא נתתי לעבר לגמור בפנים,
שחלילה לא אכנס להריון ממנו ויצא לנו ילד-חרטה או ילדת-כאב.

כיום כשאני מספרת לנבחרים על אותו ניצול מיני שאירע אי אז בגיל 14,
בליבי אני מאמינה שזו אשמתי וזו הייתה בחירה שלי, אפילו אם ההיגיון אומר אחרת.
"את אף פעם לא אשמה במה שקרה לך" זה משפט שאני נוהגת להגיד לנשים רבות.
ועם זאת, אני אשמה, ואני יודעת זאת אך חוסכת את המידע המוכמן הזה מאחרים.