הפרידה היא לא זו שמפחידה אותי.
אלא התהום האובדנית שתגיע לצד החופש;
כתוספת מיותרת לצד המנה העיקרית.
תמיד העדפתי את התוספות.
אני אוהבת את הלבד ושונאת את הבדידות.
אני מתאבלת על החיים שהיו לי,
על הבת זוג שחיבקה אותי
ועל הבחירה שלה בעצמה ולא בי.
האבל הזה תופס אותי כשאני לא מוכנה,
ברגעים של שקט,
דממת אלחוט,
צועקת- בוחשת,
הופכת
לי את הבטן;
הדממה מושכת בידיה את הצריבה הזאת במעלה האף
שמובילה את הדמעות החוצה כחיילים למלחמת חורבן חדשה.
הן מסתוות תחת משקף אולטרה-סגול חוסם UV משוכלל.
האף מושך חזרה, והן רוצות לצאת בכל מחיר.
היד מצטרפת למאבק לצידו של האף,
ומוחקת את קיומן מקצות הלחיים -
שחלילה אף אחד לא יראה.
הן עיקשות המעצבנות.
לא מוותרות בקלות.
אבל לאף תוכניות אחרות,
הוא משדר אותות למוח שיעצור את האירוע.
מה שהוא לא יודע,
זה שבמוח הנוירונים רצים במעגלים
מחפשים במרץ בין ארגזי הזכרונות ובספרי התפעול כיצד עוצרים את התופעה.
עד שאחד מהם עושה את המעשה האסור
ולוחץ על הכפתור האדום שמנתק את כל המערכת.
הדמעות נכנעות למהלך, וחוזרות לביתן בקצה האף -
שם הצריבה כבר נעלמה.
עד הפעם הבאה
שיהיה שוב
שקט.

התגעגעתי אליך ישראבלוג.