כבר שבוע שסבתא מדליקה בשבילי נרות בסוף כל יום. תמיד עשתה את זה כשאחד מבין כל ה-20 נכדים ביקש משאלה. היא הדליקה נר, והמשאלה התגשמה. כבר שבוע שהיא מספרת לי ערב ערב על הנרות שהיא מדליקה כדי שאמצא דירה. גם עכשיו התקשרה, בשמחה האופיינית לה ובצחוק המתגלגל סיפרה כיצד הדליקה נר שאמצא דירה, וגבר.
לקח לי רגע לשים לב למילים שיצאו לה מהפה, ומיהרתי לתקן אותה: "סבתא, לא יהיה גבר". היא צעקה עלי בלינגו המרוקאי הקבוע שלה: "אוי תיהי בשקט את. הנה יצאת עם אישה ותראי מה קרה זרקה אותך המטומטמת". זה צבט לי בלב כמו שהרבה זמן לא צבט לי. התלבטתי דקות ארוכות אם לנסות להסביר את עצמי, שהיא לא זרקה אותי, ושהפרידה הייתה הדדית, שאני לא אוהבת גברים ושמעולם לא אהבתי, שכל הבני זוג שהיו לי בגילאי העשרה היו מסכות כדי שלא אצטרך להתמודד עם המחשבה על עצמי כלסבית, רציתי גם להסביר לה שרוב מערכות היחסים שהיו לי היו עם נשים, והיא פשוט לא ידעה על רובן כי התחבאתי בארון שנים ארוכות, או אולי פשוט לא להגיד כלום ולתת לזה לעבור כי היא גם ככה דמנטית.
הפרידה היא לא זו שמפחידה אותי. אלא התהום האובדנית שתגיע לצד החופש; כתוספת מיותרת לצד המנה העיקרית. תמיד העדפתי את התוספות. אני אוהבת את הלבד ושונאת את הבדידות. אני מתאבלת על החיים שהיו לי, על הבת זוג שחיבקה אותי ועל הבחירה שלה בעצמה ולא בי. האבל הזה תופס אותי כשאני לא מוכנה, ברגעים של שקט, דממת אלחוט, צועקת- בוחשת, הופכת לי את הבטן; הדממה מושכת בידיה את הצריבה הזאת במעלה האף שמובילה את הדמעות החוצה כחיילים למלחמת חורבן חדשה. הן מסתוות תחת משקף אולטרה-סגול חוסם UV משוכלל. האף מושך חזרה, והן רוצות לצאת בכל מחיר. היד מצטרפת למאבק לצידו של האף, ומוחקת את קיומן מקצות הלחיים - שחלילה אף אחד לא יראה. הן עיקשות המעצבנות. לא מוותרות בקלות. אבל לאף תוכניות אחרות, הוא משדר אותות למוח שיעצור את האירוע. מה שהוא לא יודע, זה שבמוח הנוירונים רצים במעגלים מחפשים במרץ בין ארגזי הזכרונות ובספרי התפעול כיצד עוצרים את התופעה. עד שאחד מהם עושה את המעשה האסור ולוחץ על הכפתור האדום שמנתק את כל המערכת. הדמעות נכנעות למהלך, וחוזרות לביתן בקצה האף - שם הצריבה כבר נעלמה. עד הפעם הבאה שיהיה שוב שקט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
