במשך השנים אנשים נטו לתייג אנשים ולמספר אותם. זו הסנובית, זו השרלילה, זה המניאק, זה הערס וכו'. עם הזמן השתדרגנו, לו יש יותר כסף, היא מוציאה ציונים טובים יותר בלימודים, לו יש מאיות, הוא נכשל.

אם אתם לא גאונים שקוראים את החומר פעם אחת וזוכרים את המחברת בע"פ, כנראה תצליחו להזדהות איתי בתחושה שהמספר שכתוב לי הרבה פעמים על דף הבחינה, מנסה לשקף אותי. אבל האם הוא מי שאני באמת? האם הוא מראה שביום הבחינה רבתי עם הורי? נפרדתי מבן זוגי? הייתי חולה? כמובן שלא! הרי כל מה שבית הספר נועד הוא לקבל ציונים! ציון אחר ציון אחר ציון, וזה לא נפסק. המנטרה: תשננו ותקיאו את החומר. כי למה מעבר? למה לחנך ללהיות בן אדם, להשקיע, לעזור, לשתף, להיות שיוויוני וסובלני כלפי האחר? הציון יותר חשוב.

החלטתי שבית הספר לא מעניין לי את הזפזיף ושאני יותר מעומדן שכלול ציוני הבגרות שלי. ציוני הבגרות שלי לא משקפים את מי שאני. הם לא מסבירים שאני מדריכה פעילה בתנועת נוער. שאכפת לי מהמשפחה ומהחברים שלי. שאני רוצה לתת מעצמי ולא בשביל לקבל חזרה. אני רוצה לראות עולם. אני רוצה לשנות. ליזום. לתת. אני רוצה להיות משהו אחר בעולם הזה. להוביל לשינוי. אני לא רוצה להיות רק מספר!

מי ששם למעלה, אני נושאת תפילה.

תן לי את הכוח להמשיך, למד אותי לשאוב את הטוב מן כל הרע.

להצליח לקבל את האהבה הזו. להמשיך איתה, להמשיך להיאבק. תהפוך את זה ככה שכבר לא אצטרך להיאבק.

נמאס לי לשאול את עצמי מה לא נכון. אם טוב לי, אם רע לי, אני על סף שגיעון.

אני רוצה להגיד באמונה שלמה שאני אוהבת אותו. אני רוצה להצליח. קשה לי. קשה כל כך.

אין לי כוח להמשיך אם זה לא איתו. אין לי ממי לשאוב כוחות. אין לי.

מלא אותי בכוח, להמשיך, להשתמש במוח. איך להפוך את זה לנכון. איך להצליח לעשות את השוויון. 

אני לא יודעת מה לענות לו. מה להגיד שיעשה לשנינו טוב. כל מילה שאני אומרת רק מכאיבה לו יותר. אני לא יכולה לראות אותו נשבר כל הזמן, כואב לי עליו כל כך. לא סתם אמרתי שלהיות איתי בקשר זה עסק. עסק מסובך.

לא מצליחה יותר למצוא אותי. "כבר שבועות חיפשתי ולא מצאתי את אהבתי". לא יכולה להשתקע יותר. צריכה שינוי.