אחרי לפחות 4 שנים שלא רשמתי בבלוג את רגשותיי המבולבלים כנערה טיפוסית, החלטתי לחזור ולפרסם פה.

תבינו, אני נמצאת בצבא וסובלת.

>הסבל גרם לי להתחיל לכתוב שירה.

>הבנתי שאני לא נוראה בכך

>החלטתי שאני רוצה לשתף אותה עם אחרים

>חשבתי על מקום באינטרנט שיתאים

>הגעתי לכאן

אז,

אני אנסה לפרסם פה מידי פעם שירים שכתבתי שנמצאים בבלוג השני והלא מסונן שלי בבלוגספוט: livnimaniac.blogspot.co.il

(וגם דברים נוספים שאכתוב רק כאן)

אעריך כל תגובה שתכתבו לי , גם ביקורות וגם תגובות נאצה

וגם אם תקראו ולא תגיבו

הכל מבורך בעיניי

והנה אחד מהשירים שכתבתי,

הנהג חולף על פניי

יכל הוא לזרוק קללה
לתת לי בעיטה
ועדיין הייתי מרגישה
את אותה אכזבה.

איחרתי את האוטובוס,
נשארתי עזובה.
התחבורה הציבורית
-מסמלת את כל מה שרע.

צנצנות מלאות דמעות
יכלתי למכור
עם כל התסכול 
שעוברת אני
יום מידי יום.