ירח לבן ומלא לגמרי מאיר על שנינו. אין בו שקעים ובקעים כמו בכל יום
אחר, הפעם הוא חלק לגמרי, בוהק לגמרי, כמעט זוהר. אבל אל לנו לשכוח שאורו של הירח
ניצת מאחותו הגדולה- השמש.
ובזמן הזה, שהירח מאיר על שנינו, אנחנו יושבים על כר דשא ענקי. עירומים, כי ככה נולדנו.
והדשא לא עוקצני וטורף, כי אנחנו נמצאים בהרמוניה מוחלטת איתו. ואת מרגישה ששום
דבר לא יכול לפגוע בנו חוץ מהמחשבה. וזה נכון. אבל המחשבה חזקה. אדם קטן עם עיני
רנטגן של מחשבות שיושב לידנו לא יוכל
להבחין בה, כי היא עדיין רחוקה. אבל אם החבר שלו, האיש הקטן בעל הטלסקופ יתן לו את
העדשה המקרבת, הוא יוכל לראות עצם בלתי מזוהה – מחשבה קטנה ואלימה. והיא קטנה
עכשיו, אבל היא תגדל ותפיל אותי למטה. היא מתקרבת, וכבר רואים עליה שהיא שלי. היא
באה ופתאום חם לי. זאת שלידי מחייכת וזזה בנוחות. לי חם. היא מנסה ללטף אותי. אני
זע בחוסר רצון. פתאום חור נפער באדמה. הפתאום שייך לזאת שלידי. אני צפיתי את החלל
הריק הזה מראש.
אז אנחנו נופלים. פתאום היא מבוהלת, היא בוכה. אני נשאר עם המבט האדיש שלי כי אני
יודע כבר שכל זה ייגמר בסוף באמבט דם ענקי. והיא מנסה לחבק אותי בזמן הנפילה, ואני
לא בטוח כבר אם אני רוצה לחבק אותה בחזרה. אבל היא ממשיכה לחבק אותי חזק אז אני
מתפשר על חיבוק חד צדדי. למה שאני אעיף אותי מעליי? מה היא כבר עשתה? הייתי רוצה
לומר שהדרך למטה הייתה רצופה באורות בוהקים, חייזרים מצחיקים ואופנוענים מקסיקנים.
אבל האמת היא שלא היה ממש כלום. זה היה נראה כמו שמים בלי כוכבים. וזה לקח הרבה זמן. כאילו השמים עדיין לא החליטו
למרות שכולם כבר ידעו. כולם ידעו שהרצפה תפגוש אותנו בסוף ותחלק אותנו לשני הגושים
שאנחנו. אז נחתכנו בינינו כמו ניתוח של תאומים סיאמים. היא עפה לכיוון אחד ואני
עפתי לכיוון השני. לא יודע מה קורה איתה אבל אני עפתי לתוך רחוב דל. לא הייתה
מדרכה ברחוב אז הלכתי על הכביש. הלכתי והלכתי וכבר כאבו לי הרגליים אבל המשכתי
ללכת. פתאום שמתי לב שהכביש הוא חד סיטרי ואני הולך נגד כיוון התנועה. פתאום הכביש
גם נהיה צר מאוד ואני לא יכולתי לעצור ולהסתובב. אז המשכתי ללכת וראיתי מכונית
ספורט אדומה. ממש יפה וגם נראית יקרה. ואז עצמתי את העיניים חזק חזק וחיכיתי
לפגיעה. ואז הרגשתי את הפגיעה. המכונית פגעה לי בברך, שזה האיבר שאני הכי אוהב
בגוף ופיצצה לי אותה. זה נורא כאב אבל גם היה בזה משהו משחרר. עפתי מעל המכונית
ושמתי לב שהמכונית לא הוכתמה בדם שלי. הפציעה הייתה פנימית בלבד. נחתתי על הרצפה
וניסיתי להמשיך ללכת אבל לא יכולתי. ולמרות שלא יכולתי המשכתי לנסות ואז נפלתי
שוב. בטח אם האיש בעל משקפי המחשבות היה מסתכל עליי הוא היה חושב שאני קצת פתטי.
החבר שלו היה גם צוחק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
