אני זוכרת שהיו פעמים אי שם בשלהי כיתה ח שהתפללתי שמטאליקה יבואו להופיע בארץ
מה גורם לנו לרצות ולהעריץ בני אדם אחרים ?
איזה מין צורך הישרדותי זה מספק אצלנו ?
ואללה בדיעבד לא ברור לי.. ולא ברור לי למה התיכון היא תקופה קשה ככ, או לפחות הייתה בשבילי, ולמה בכלל הרגשתי צורך כזה עז לאהוב משהו ככה, ולהעריץ אנשים בצורה שהערצתי.
אולי רציתי שיהיה לי משהו שייחד אותי, או להרגיש "חלק" ממשהו. אבל אני בוודאות יכולה להגיד שהם שיחקו תפקיד די גדול עבורי: המילים , השירים, הסיפורים, ההופעות, החוויות, והמנגינות.. רציתי להיות חלק מהם לגמרי, וגם הרגשתי שמבינים אותי.
אז אולי בעצם עניתי לעצמי על השאלה.
והיום כל שיר מזכיר לי אירוע או תקופה, ואיך שהמוזיקה הייתה שם בשבילי ואיך הכרתי כל תו ותו , כל מילה וכל צליל.
ומצד שני אני יודעת גם שהעובדה שהשלכתי מילים כאלה כבדות על החיים הפשוטים והפתטיים שלי לא עשתה לי טוב, ולאהוב משהו בקיצוניות הוא לא בריא ובאותה התקופה בהסתכלות לאחור הוא אפילו די ילדותי.
אז לחזור פתאום ולשמוע את הקול האגדי של ג'יימס הטפילד, ולהתחבר שוב למטאליקה אחרת , מטאליקה של 2016 עם אלבום חדש (שהוא מאוד טוב דרך אגבבבבב!!)
הכל גורם לי לרצות עוד פעם להרגיש חלק ולהתדרדר למעגל הזה שוב.
בא לי לחלוק את האהבה שלי למילים ולמוזיקה שוב.
אבל המציאות היא שהיום כבר אין עם מי
ומטאליקה בכלל היא מיוחדת במינה ואם לא היית שם בכל הדרך אתה לא תבין,
ואם אתה לא יודע כל מילה ואת הסיפור מאחוריה אתה לא תבין,
ואם לא עשית עליהם מצגת בכיתה ט בשיעור אנגלית ועבדת עליה שעות אתה לא תבין,
ואם הקול של הטפילד לא היה זה שניחם אותך כשהיה לך חרא יום אתה כנראה לא מבין.
מדובר באמת באהבה לקבוצה מצומצמת של אנשים שאתה לא מכיר ולא פגשת מעולם, אבל אתה בעצם מכיר יותר טוב מהרבה מהחברים שלך
ואתה תאהב כל דבר שהם כותבים ומלחינים כי אתה מרגיש חלק
וזה צורך אנושי.
מצד שני זה גם מפחיד, מפחיד לחשוב שיכול להיות שאני אחזור להיות מי שהייתי בגיל 14.. כי חשבתי שזה רק עוד פאזה בהתבגרות שלי
אבל האם אהבה של ז'אנר זו פאזה?
מביא אותי לפואנטה - הם אמורים לבוא לארץ הקודש בקיץ.
בואו נחזיק אצבעות, כי זה חלום ילדות קטן שמתגשם ויהפוך ילדה אחת בכיתה ח עם חדר מלא בפוסטרים שלהם למאושרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Arkenstone