ישבתי שם ולא הרגשתי כלום..
כלום.
הסתכלתי על העיניים שלו שמבריקות מהדמעות שעומדות שם ולא יורדות
ולא הרגשתי שום דבר.
לא כעס, לא כאב, לא רחמים, ולא תשוקה.
פיהקתי, הייתי עייפה וחשבתי על הנסיעה חזרה ועל השבוע המזדיין שעומד בפתח, שמחכה לבלוע אותי לתוכו.
אולי אפילו רציתי ללכת. לא רציתי להישאר ולתחקר את היחסים בינינו.
הוא לא היה מה שרציתי, אף פעם.
הוא לא התקרב. וניסיתי כל כך, רציתי כל כך.
על הנייר היית מושלם
ובחיים האמיתיים עשית לי טוב, רגעים טובים. וידעתי שלא תפגע בי
וידעתי שאוכל לסמוך עלייך
וידעתי שזה גם בחיים לא יהיה משהו מבחינתי
והמשכתי.
והרגשתי בנוח כי אמרתי לך
ואתה במודע המשכת להיות איתי.
במודע או לא במודע, והיית מוכן להמשיך גם עכשיו אחרי שאמרתי שאני לא רוצה
היית מוכן לחכות לי,
וזה מעלה לי רק שאלה אחת
"למה לעזאזל".
עשית לך רע
שיגעתי אותך
אמרתי דברים רעים
רציתי שתקום ותלך לבד
אמרתי לך ללכת
ונשארת,
אז למה.
ואל תגיד שאני מיוחדת , כי אני לא .
ואל תגיד שעשיתי לך טוב, כי זה לא נכון..
ואפילו לא אמרת שאתה אוהב.
אז למה.
ומי הרשה לך להשאיר את הריח שלך עליי, ולמה אני צריכה לישון עם זה עכשיו על עצמי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Arkenstone