אני לא יודעת אם העובדה ששבתי להתעסק בנושא הזה מושכת אותי קדימה או דוחפת אותי אחורה אל המדרון ממנו עליתי.
אני רק יודעת שיש לי דברים להגיד (כמו תמיד) ושאני מתביישת להעלות את הנושא בפני חבריי הקרובים שלא ידעו מאיפה מחשבות אלו צצו במוחי שוב.
מדובר גם במחשבות שונות, מפוייסות ואוהבות, ולא במחשבות השנאה והכעס שהעסיקו אותי.
אני רוצה לדעת אם ההתעסקות הזו תגרום לי להדרדר במדרון החלקלק או שמא תדחוף אותי אל עבר הפסגה שממול.
דיברנו כל אותו שבוע.
השבוע הזה גם היה השבוע האחרון לקורס שפיקדתי בו בצבא.
הייתי באופוריה מכל המתרחש; הסיום, פירוק המתקן של הקורס והכיתות, האס"ק, יום הספורט שארגנו לחניכים, מתנות הפרידה שהכנתי להם, מילות הפרידה שנאמרו ובין היתר מהבחור החדש שנכנס לחיי שנהנתי לדבר איתו.
הוא באותו הזמן היה במילואים עם החברים שלו מהצוות, באופוריה של עצמו, נהנה מכל רגע עם החבר'ה.
זה זכור לי כשבוע מצויין. בכיתי בו הרבה והייתי בסערת רגשות כל דקה מהיום, לא האמנתי שהחוויה שהתחלתי לפני חמישה חודשים מגיעה לקיצה. היה ריח של סוף - ואני חובבת סופים.
בערבים הכי קשים שלי קיוותי שהקורס הזה יגמר כבר, הוא הצליח לסחוט ממני כל טיפה של כח שנותר בי אחרי השירות, והייתי שלמה עם זה כי הגעתי במטרה להשתחרר מהצבא כשאין בי עוד כוחות - ובאמת לא נותרו בי.
הכל הרגיש כמו סגירת מעגל והקתרזיס המדהים שהגיע איתה שיכר אותי.
בחזרה הביתה נסעתי ברכבת, מסביבי כולם נוסעים כרגיל הביתה, ואני? יושבת ברכבת ודומעת. לא מורידה את הסווטשירט שהחניכים הוציאו לכיתה שלנו למרות שמתחתיו הגוף שלי כבר בער. יושבת ומתאבלת על החוויה שנגמרת לה, והודעה ממנו מזכירה לי שזהו תחילתו של הסופ"ש ולי יש מטרה אחת - לראות אותו.
חתרתי לכיוון הזה ממש לפי הטקסטבוק : " מה התכניות לסופ"ש?", "מתי מגיע הביתה?"... והוא הבין את הרמז ואמר שהוא קיווה להשאיר את המתח בינינו עוד שבוע לפני שניפגש.
מה?
אוקיי... אני לא חזקה בדחיית סיפוקים אז טענתי שאין טעם בדבר, המתח קיים, והצעתי לבוא לאסוף אותו: אחרי הכל בשביל מה עשיתי רישיון אם לא כדי לאסוף בנים מהבית, שאלתי בצחוק.
לקחתי נשימה עמוקה ונכנסתי לרחוב שלו.
פתאום הוא היה נראה לי שונה, עומד ומחכה מתחת לבית הוריו. זה הברמן מליגה א? ילדון שגר אצל ההורים?
מה את שופטת אמרתי לעצמי... עוד לא סיימת צבא.
הקטע שקדם לקטע הזה נמצא בפוסט אחר..