לפני כמה שבועות נשארתי בבית לבד לשלושה ימים.
ההורים נפשו להם בצימר ואני הגעתי לנקודה הכי נמוכה שהייתי בה מזמן.
פשוט רציתי לא להיות. איך כואב לי לכתוב את זה ולחזור לרגעים האלה.
יש לי יותר מידי זמן לחשוב וזה מרגיש שהחיים שלי נהיו לגמרי ריקים מתוכן - סיימתי את הסמסטר באוגוסט ומאז אני פשוט עומדת במקום, הימים עוברים והנוף לא משתנה. זה 180 מהמקום שהייתי בו שנה שעברה - טיילתי ונהנתי מהחיים.
היום אני בכלוב הזה, לא נעה לשום כיוון, עומדת במקום חודשיים שלמים.
אני מתחילה לחשוב שלא כולנו נועדנו להנות בחיים האלה.
יש בכלל מישהו שנהנה?. האם סך כל הרגעים הטובים מתגברים על הרגעים הלא טובים? הם זהו המדד
לחיים מוצלחים?
או שאולי אני בשלב שאמור להיות לא טוב.
או אולי זאת הקורונה.
קראתי ציטוט של צארלס דרווין שאומר שמין שמסוגל להסתגל לשינויים סביבו שורד. מה אם אני לא יכולה להסתגל לשינוי הזה? מה אם זה מה שישבור אותי ואני לא אשרוד את המגפה – לא מבחינה
פיזית אלא נפשית.
מה אם כולם חושבים את המחשבות האלה אבל אף אחד לא מדבר עליהן?
זה מפחיד להצהיר על חוסר מוטיבציה לחיים, זה פגום, זה מדכא, ובעיקר לא מושך. מי ירצה לבלות
זמן איתך כשאתה לא רוצה להיות בשום מקום?
מה אם כל מה שדרוש לי לעשות הוא סוויצ' בראש, להחליט שאני נהנית מעכשיו, שהכל טוב, שמסתכלים רק על היפה ועל חצי הכוס.
אבל אני לא מרגישה שיש לי על מה, אני לא יודעת איך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Arkenstone