ארין - סיפורים בהמשכים

פרק 4 - לקלל את הדמות שבמראה .

נקודת המבט של כריסטן -

אני מביטה במראה, ללא סיבה, הרי אני יודעת מה הולך לקרות. אני אשנא את עצמי, את המראה שלי. ובכל זאת, אני מביטה בה. אני רואה דמות זרה לי, שזופה, שחורת שיער ואפורת עיניים. היא לובשת חולצת בטן שמחמיאה לה, ומכנסיים קצרים ביותר, החושפים רגליים ארוכות ורזות. היא יפה.

היא יפה, אבל היא לא אני. היא זיוף. אני נזכרת כיצד לפני פחות משעה היא יצאה מן המקלחת, ווידאה שלא ניראים השורשים החומים, והניחה את עדשות האפורות העדינות מעל עינייה הפשוטות. כיצד היא מדדה את משקלה, מקווה שהדיאטה אכן ממשיכה לעבוד, ולא העלתה חזרה אף לא קילוגרם אחד, כיצד רק לפני שבוע הלכה שוב למכון שיזוף, כדי שחס וחלילה לא יראה עורה הבהיר עם תחילת הסתיו.

אני מתרחקת מהמראה כאילו היא האויב, ולא רק השתקפות של הנעשה. אני מתקדמת לקראת השולחן, ורואה שהשארתי את יומני על השולחן, ואני מרימה אותו בעדינות, כדי לא לשבור את הציפורניים הבנויות שהדמות מהמראה עשתה לפני חודש. אני מניחה אותו בארונית, במקומו הרגיל.

אני מסמסת לאלקסיס 'אני בדרך בייב', ואני מתקדמת לקראת הדלת, ומבחינה בתמונה שנפלה מיומני. תמונה מפעם, תמונה שלי, תמונה אמיתית. אני רואה במטושטש את השיער החום, עיניי הדבש, את החיוך הגדול שעל פי, בזמן שאני מוחה את הדמעות, וכמובן הדמות מהמראה מסדרת את המסקרה שנמרחה, מוכנה שכשאצא מהדלת אשמע כינויים שובינסטיים הנערים ברחוב, אחייך ואקרוץ בנשיות, ואמשיך ללכת ולקלל אותו בלב. לקלל את הדמות במראה.

אני נכנסת לאוטובוס, כי האוטו במוסך בגלל התאונה המטומטמת הזאת לפני שבועיים, רק בגלל שהשתכרתי שוב, כמובן שגילו שאני בלי רישיון, ושאניי קטינה ושיכורה, ונכנסתי לצרות, אבל כמו תמיד, שוטרים מטומטמים יעשו הכל בשביל הבחורה היפה הזאת. מטומטמים.

'כמה זמן?' לקסי מסמסת לי, 'נגיד 20 דקות?', אני עונה לה למרות שאני אגיע עוד מקסימום 5 דקות, והיא יודעת את זה. אבל היא לא יודעת כמה זמן יקח לי לאזור אומץ להיכנס פנימה, ולתת ללוק חיבוק, כאילו כלום לא קרה.

נקודת המבט של אלקסיס -

אני שונאת את הבקרים האלה, שנותנים לך להרגיש כאילו אין שום טעם לקום בבוקר. הם חסרי טעם, חסרי משמעות, חסרי היגיון. זה סוג הבקרים שגרמו לי להיות כמו שאני, טוב, כמו שאני עכשיו. אני חושבת כמה זמן יש לי להרהר, לפני שהשעון יצלצל, ואני שוב אדקלם לעצמי, שניצחתי בתחרות נגד השעון, למרות שזאת לא תחרות לא הוגנת, כי כמות השעות שאני ישנה יספקו אולי לזבוב. אני שומעת את ברז המים נפתח, מה שלא אופייני לבקרים כאלה, ואני כבר יודעת מי פתח את הברז. אני מתקדמת לעבר הלפטופ, ומתקתקת במהירות את הסיסמא ששוב חידשתי, כמו של שבוע, ליתר ביטחון. השבוע זה: IWannaGoAway – סיסמא אופיינית לי, ופותחת פתקית, שוקלת את הצבע שלה, ובוחרת ירוק כהה, ורושמת בקצרה חצאי משפטים לא ברורים, שמספקים באופן ניכר את הרגשת הבוקר הטובה שאני צריכה:
לרצוח זבוב.
לבכות רק לדקה.
לפתוח ולסגור ברז.
לחפש אפיון בוקר
לשנות סיסמא.

אני עושה את התנועה האופיינית לי בבקרים כאלה, ובמקום להשתמש בגלגלי הכיסא, אני קמה בצורה איטית ועדינה, ומתקדמת לכיוון המטבח, לרגע מסתובבת ושוקלת להחליף בגדים, ומחליטה שאין טעם, הרי במילא כריסטן תבוא בעוד פחות משעה ותחליט שהבגד שלי לא בסדר, ותחליף אותו, ואני שוב אתהה לעצמי מה יכולתי לעשות בזמן הזה, יודעת שחסר לי משהו, אבל אני לא יודעת מה.

אני שונאת בקרים כאלה, הם חסרי תועלת, הם צפויים, הם משעממים, הם אופייניים, הם טיפוסיים, עד שאני אפילו לא טורחת להוריד את השרשרת של אימא, כדי להביט לרגע לשמיים, אלא פשוט אומרת 'סליחה' חסרת משמעות, ואז אני רואה את ג'וש, ומשהו לא מסתדר בעיניי, הוא לא לבד.

אני רוצה לומר בוקר טוב, להיפטר מהמסתוריות הקבועה, להפסיק את הרדיפה אחרי כאב, אלא פשוט לחייך ולהתנהג כאילו זה טבעי שהיא פה, אבל זה לא טבעי שהיא פה, היא לא אמורה להיות פה, אסור לה להיות פה, לא עכשיו, לא כשהכל כמעט מאוזן לשם שינוי, ואז אני מסתובבת בתנועה חדה, אולי יותר מידי חדה, ונכנסת לחדר שוב, אפילו לא מתאמצת לסגור את הדלת בשקט, עוברת אל חדר האמבטיה, ופותחת את הארון עם המראה, מוציאה קרמים ומוצרי קוסמטיקה שלא השתמשתי בהם יותר מפעמיים, אבל קניתי בכל זאת, כשהייתי כל כך מודעת לסביבה הלא חשובה בחיי, 'איפה זה יכול להיות?' אני ממשיכה לחזור ראשי על משפט חסר היגיון, הרי אני יודעת איפה זה, אני פשוט לא רוצה למצוא את זה, לא כרגע, ובכל זאת, אני מתעשתת על עצמי, מרימה את כל המוצרים שעל הרצפה, שלא זכרתי שהפלתי, ומוציאה בעדינות את הקופסא, וקוראת שוב את העטיפה, כאילו זאת הפעם הראשונה "כדורי הרגעה", ובלי להסס לוקחת אחד, ואז מתלבטת מתי אני אצטרך לקנות קופסא נוספת.