כשהייתי במקלחת, חשבתי על משהו נורא עמוק.
כאילו, יחסית לדברים שאני חושבת עליהם בד"כ.
ניראלי.
האהבה שלי לשלומי (שזה מצחיק שאני דנה בה בכלל, כי ישלי חבר והוא לא שלומי)(סתם לא זה לא מצחיק, זה דיי עצוב האמת),
היא דיי מוזרה.
לא, בעצם אני לא יודעת אם היא מוזרה, כי אינלי ממש למה להשוות.
וויווי וחבר שלה, הם ביחד כבר מלאנטלפים זמן. ניראלי שהם יתחתנו. בכ"מ, הם מרגישים הכי בנוח בעולם אחד ליד השני.
האהבה שלהם , זה... זה אהבה של קבלה, של נוחות, של השלמה.
זה לאהוב את מה שיש.
זה נורא יפה בעיניי.
ואני.... אני חושבת ששלומי מושלם. האהבה שלי באה מהערצה ומעיוורון מול הקסם שבו. וויווי טוענת שזה לא באמת אהבה.
האמת שכבר למדתי לסנן את מה שוויווי טוענת לגביו.
אבל אני לא יודעת אם זה חכם.
אני גם לא יודעת אם הנוחות הזאת, ביני ובין שלומי, הייתה מגיעה אם היינו זוג ליותר זמן.
אולי זה משו שמתפתח ?
הרי אני שיא הפראנויה. כל דבר קטן שאני עושה הוא לא בסדר, ועלול לגרום לפרידה.
כניראה שזה פשוט משו שמתפתח. 

איזה מזל.