לרגע אני אתעלם מכל ההתבכיינות שיש לי לפרוק על שלומי, מקס ומה שבינהן, ואתרכז במשו שהסעיר אותי לא פחות (טוב אולי כן, אבל זאת לא הפואנטה) היום.
אז היום הלכתי, כמו שאני עושה אחת לכמה שבועות, לבי"ס בעיר שלי, לגיוסים לתנועת הנוער העובד והלומד. להיפגש עם החניכים, להיות מדריכה שמעורבת בחיים שלהם, היום אפילו השתתפתי בישיבת מועצת התלמידים בבי"ס :)
בתאוריה, הכל טוב ויפה. אבל, זה בית הספר שגם אני למדתי בו ביסודי. והיסודי שלי, לא נעים להגיד, אבל הוא לא היה מי יודע מה.
כן, לא הייתי ממלכות השכבה, קצת יותר בקטע של "מנודה חברתית". ואינלי בעיה להודות בזה, אני מודעת לזה שביסודי היו לי כישורים חברתיים ששואפים לבמבה.
אבל היי, למי אכפת מה היה פעם? בואו נודה בזה, בכיתה ד' אפחד לא היה משו ששווה להתגאות בו.
כי אתה בכיתה ד'. גאאאד.
אז מסתבר שיש אנשים שכן זוכרים לי את מה שהייתי פעם, ולא - הם לא תלמידים. המורות (!).
באתי עם חולצת תנועה ועם עוד כמה חברים והקומונר, כי בכל זאת - אני מייצגת את התנועה, ובאתי מטעמה. ולמרבה הפתעתי, כל מורה שפגשתי שהכירה אותי כשלמדתי בבית הספר הזה, הסתכלה עליי במבט מלא רחמים, מהול ב"כמה שאני שמחה שמצאת חיים סוף סוף".
זה כ"כ הרתיח אותי ! 
מורות שאומרות לי "אז עכשיו את בנוע"ל? וואו, יפה ! כל הכבוד !", מי הן חושבות שהן?
סליחה, אני רוצה להבהיר פה משו.
תנועות נוער, זה לא מקבץ אנשים בלי כישורים חברתיים, ואנשים לא הולכים לשם מתוך אילוצים.
לא כי אין להם משו טוב יותר לעשות.
לא כי הם מתפשרים על חברה.
כן, כן כ"כ גדול,כל אחד שיבוא לקבוצה שלי ימצא את עצמו. זה לא אומר שהוא לא ימצא את עצמו מחוצה לה.
כ"כ העליב אותי, ברגע שהן ראו את החולצה הכחולה פתאום הוטב להן כ"כ... "הו, לא רק שהיא לא באה לכאן כדי להטיח בנו האשמות, משו בסגנון של ' למה ישבתן בחיבוק ידיים כשאנשים אמרו לי אשכנזי מסריחה וירקו?' היא כאן מטעם קבוצה ! יש לה חברים ! זה מאוד מאוד משמח, שכל האאוטסיידרים מוצאים את מקומם בתנועות הנוער, מאוד מאוד משמח".
אני שמחה להיות בתנועה, כיף לי להיות חלק ממשו גדול. כשאני עם חולצת תנועה, יש לי תחושת תמיכה, יש 'גב' לכל מה שאני עושה. 
אבל דיי, דיי לתייג את הנוער העובד והלומד כ"אנשים שאין להם חיים".
באמת, שאתם לא יודעים על מה אתם מדברים.