הגעתי היום למסקנה, שאני פשוט האקסית האידיאלית.
אין דברים כאלה !
יש לי אישיות ומעמד חברתי מספיק טובים בשביל להרגיש טוב עם עצמך, שיצאת איתי,
אבל לא מספיק טובים בשביל שמישו ירצה אותי ישר אחריך, ככה שאין במי לקנא.
אני נפרדת ממנו, אז יש תירוץ לשברון לב, לתחושת עניין,
"הו כן, גם אני חוויתי משבר קשה בגיל ההתבגרות, אהבה ראשונה ששברה את ליבי, 3 חודשי דיכאון קשים מנשוא"
מצד שנייייי
אני מתחרטת על הפרידה שניה אחריה
שזה חלומו של כל שבור בעצם
שהאקסית המיתולוגית תתחרט
אבל הוא כבר לא ירצה אותה בחזרה
כי הוא התקדם
כי הוא גבר שבגברים שיוצא ממשברים
אני האקסית המושלמת
ואנשים לא יודעים להעריך את האיכויות האלה שבי.
וזהו.