והרי לכם דוגמא, שאני מגבשת ומשתדלת ליישם כבר מספר שבועות: אז מה אם אני רווקה. אז מה אם נפלתי חזק בקטע של בנים. עכשיו אני הולכת לתת 100% בתחומים אחרים בחיים - להיות מדריכה שפיצית, להיות תלמידה מצטיינת, להיות נציגה פעילה במועצה, לרקוד וסופסוף להיות מרוצה מהגוף שלי, להיות חברה לעניין... יש לי מספיק תחומים להיות בהם 100%.
ואז, כשאני אהיה 100%... אנשים אחרים ירצו להיות 100% בחיים שלי :)
הגעתי היום למסקנה, שאני פשוט האקסית האידיאלית. אין דברים כאלה ! יש לי אישיות ומעמד חברתי מספיק טובים בשביל להרגיש טוב עם עצמך, שיצאת איתי, אבל לא מספיק טובים בשביל שמישו ירצה אותי ישר אחריך, ככה שאין במי לקנא.
אני נפרדת ממנו, אז יש תירוץ לשברון לב, לתחושת עניין, "הו כן, גם אני חוויתי משבר קשה בגיל ההתבגרות, אהבה ראשונה ששברה את ליבי, 3 חודשי דיכאון קשים מנשוא"
מצד שנייייי
אני מתחרטת על הפרידה שניה אחריה שזה חלומו של כל שבור בעצם שהאקסית המיתולוגית תתחרט אבל הוא כבר לא ירצה אותה בחזרה כי הוא התקדם כי הוא גבר שבגברים שיוצא ממשברים
אני האקסית המושלמת ואנשים לא יודעים להעריך את האיכויות האלה שבי.
לא השתנה יותר מדי מהפעם האחרנה שהייתי פה. אז שוב אצל סבא, ואני כולי בצער ויגון כי איבדתי את אותו מכתב סליחה משלומי. היה נחמד שישאר לי איזה תיעוד מין מסמך מפליל כזה.. עכשיו ישלי רק את הציטוט מהפוסט.
לסגור את זה עם עצמי? לרדת ממנו? כדאי לי בכלל? כאילו, הרציונל אומר כן. אני כבר לא אוהבת את שלומי. אני אוהבת איזה בחור מ2011... אבל כוסאמק עם הרציונל הזה הוא כבר דפק אותי פעם אחת. הנה החודש האחרון מראה שהסבלנות משתלמת בסוף הוא הבין מה הוא מפסיד, וחזר על ארבע אבל אז הוא הלך בטיללל הוא הלך ככה זה עם מנייאקים הולכים בטיל.
אבל מרגיש לי ריק פתאום, בפנים.. שמרתי חלל, במיוחד בשביל שלומי 2011! הוא יכול למלות אותו, איכשהוא מרגיש שרק הוא יכול רק הוא יוכל איזה תסבוכת
אז סבבה, אני צריכה לרדת ממנו, אוקי. הנה, מצב היפוטתי שבו אני כבר לא רואה בשלומי יותר מאקס. ~מכינה את עצמי לתחושת גועל נפש מתפשטת~ . . . . אוקי, שוכנעתי ע"י עצמי. זה לא כ"כ גרוע (אוימיגאאאאאאאאד אני לא מאמינה שזה קורה) אז נתחיל? פעם ראשונה, בשנה וחצי האחרונות, שאני באמת מפסיקה. מתחילה להפסיק. כמעט כמו התמכרות. עידן חדש בפתח, הכינו את החצוצרות ^^
אני
אני חושבת
שיש המון המון המון דברים שלא נסגרו ביננו עוד משנה שעברה
כ"כ הרבה
והם נצברו
ולא דיברנו הרבה זמן
וחסרנו אחד לשני
(תקן אותי אם
אני טועה)
אני
ואז יום אחרי שזה נגמר ביני ובין מקס אז קצת נפל לנו האסימון
וניראלי שאנחנו צריכים לחזור
ולו בשביל שכשזה ייגמר, אם זה ייגמר,
אז כמו שצריך
ולא בגלל הטמטום שלי
ועכשיו זה קצת "זמן בלבלה" בשביל שנינו
אז לא חובה, ועכשיו אפשר להיות חברים טובים אחד של השני
ואם עוד שבועיים זה יזרום למקום אחר
אז שיזרום
ואם זה יזרום למקום אחר רק עוד חודשיים
שיזרום עדיין
ואם זה לא יזרום
אז שלא יזרום, כניראה שחברים טובים הכי נוח לנו, ונוכל סתם לשבת
ולשתות שוקו טעים ולצחוק על זה שפעם הייתי שואלת אותך שאלות קשות על הבוקר
לא מפחדים ולא מפחדים
אני
קיצר אז סגרנו
שכרגע כיפלנו אחד עם השניה
אז אנחנו סתם מבלים זמן ביחד
כי זה כיף
כשני רווקים
ופעם הבאה שנרצה להתנשק
אז נדאג שזה יהיה בטיימינג המתאים
ועכשיו אני צריכה ללכת לאכול
שאת מדברת עם הסטוץ שהוא אהבת חייך וכל פעם שאת שואלת אותו שאלה רצינית לגבי העתיד שלכם ביחד הוא אומר לך
"לא יודע" ואת כבר הבנת את זה בפעם הראשונה אבל זה לא שהוא לא יודע מה הוא מרגיש, מה הוא חושב הוא פשוט לא יודע איך לצאת מזה בצורה הרווחית ביותר וקשה לך עם זה שאת רווח.
אני מרגישה כאילו אני דורכת במקום. איזה לא כיף זה כשזה קורה... סתם, מסתבר ששלומי לא בתול, עם מי שחששתי. זונה כלשהי של האיזור שבו אני גרה. הוא כ"כ הדרדר. אז.. פנינו לאן?
לרגע אני אתעלם מכל ההתבכיינות שיש לי לפרוק על שלומי, מקס ומה שבינהן, ואתרכז במשו שהסעיר אותי לא פחות (טוב אולי כן, אבל זאת לא הפואנטה) היום. אז היום הלכתי, כמו שאני עושה אחת לכמה שבועות, לבי"ס בעיר שלי, לגיוסים לתנועת הנוער העובד והלומד. להיפגש עם החניכים, להיות מדריכה שמעורבת בחיים שלהם, היום אפילו השתתפתי בישיבת מועצת התלמידים בבי"ס :) בתאוריה, הכל טוב ויפה. אבל, זה בית הספר שגם אני למדתי בו ביסודי. והיסודי שלי, לא נעים להגיד, אבל הוא לא היה מי יודע מה. כן, לא הייתי ממלכות השכבה, קצת יותר בקטע של "מנודה חברתית". ואינלי בעיה להודות בזה, אני מודעת לזה שביסודי היו לי כישורים חברתיים ששואפים לבמבה. אבל היי, למי אכפת מה היה פעם? בואו נודה בזה, בכיתה ד' אפחד לא היה משו ששווה להתגאות בו. כי אתה בכיתה ד'. גאאאד. אז מסתבר שיש אנשים שכן זוכרים לי את מה שהייתי פעם, ולא - הם לא תלמידים. המורות (!). באתי עם חולצת תנועה ועם עוד כמה חברים והקומונר, כי בכל זאת - אני מייצגת את התנועה, ובאתי מטעמה. ולמרבה הפתעתי, כל מורה שפגשתי שהכירה אותי כשלמדתי בבית הספר הזה, הסתכלה עליי במבט מלא רחמים, מהול ב"כמה שאני שמחה שמצאת חיים סוף סוף". זה כ"כ הרתיח אותי ! מורות שאומרות לי "אז עכשיו את בנוע"ל? וואו, יפה ! כל הכבוד !", מי הן חושבות שהן? סליחה, אני רוצה להבהיר פה משו. תנועות נוער, זה לא מקבץ אנשים בלי כישורים חברתיים, ואנשים לא הולכים לשם מתוך אילוצים. לא כי אין להם משו טוב יותר לעשות. לא כי הם מתפשרים על חברה. כן, כןכ"כ גדול,כל אחד שיבוא לקבוצה שלי ימצא את עצמו. זה לא אומר שהוא לא ימצא את עצמו מחוצה לה. כ"כ העליב אותי, ברגע שהן ראו את החולצה הכחולה פתאום הוטב להן כ"כ... "הו, לא רק שהיא לא באה לכאן כדי להטיח בנו האשמות, משו בסגנון של ' למה ישבתן בחיבוק ידיים כשאנשים אמרו לי אשכנזי מסריחה וירקו?' היא כאן מטעם קבוצה ! יש לה חברים ! זה מאוד מאוד משמח, שכל האאוטסיידרים מוצאים את מקומם בתנועות הנוער, מאוד מאוד משמח". אני שמחה להיות בתנועה, כיף לי להיות חלק ממשו גדול. כשאני עם חולצת תנועה, יש לי תחושת תמיכה, יש 'גב' לכל מה שאני עושה. אבל דיי, דיי לתייג את הנוער העובד והלומד כ"אנשים שאין להם חיים". באמת, שאתם לא יודעים על מה אתם מדברים.
שלומי כזה חמור. אתמול אמשלו רצתה לרשום אותו לטיול סוכות של התנועה והוא פשוט נעלם ואפחד לא ידע איפה הוא. אני לא יודעת אם הוא נרשם בסוף, אמשלו צלצלה אליי וביקשה ממני עזרה בחיפושים.
זה רע לקנא ? אני באמת בנאדם כזה מעצבן שאני מקנאה בכל בחורה שהוא מדבר איתה? אבל לא רוצה, אבל הוא אמר לי שהוא אוהב אותי.
מצד שני, אני יודעת שהוא לא. אז מזה שווה??? אני צריכה פשוט לתת לו ללכת. להבין שיש את הגבר היפה הזה, שאהבתי, והוא לא שם שוב. הוא התחלף במנייאק נצלן שמנסה להוציא ממני משו. זה שאני עדיין לא יודעת מה הוא מנסה להוציא ממני לא אומר שהוא לא מנצל אותי.
כי הוא לא אוהב אותי. זה שאני אוהבת אותו מראש, ושהנסיבות מחייבות לשמור על מה שקורה ביננו בסוד רק עוזר לו. זתומרת, אם הוא לא אוהב אותי, ואומר לי שהוא כן.... זה נקרא ניצול, נכון?
קשה לי להסתכל עליו ככה. קשה לי לכעוס עליו ולשנוא אותו כי הוא כזה מנייאק מזדיין. קשה לי לחשוב על עצמי כ"הבחורה עם האופי החלש שנמשכת לגברים שעושים לה רע" כי זה לא המצב. אני לא נמשכת אליו כי הוא מנייאק. להפך, כי משו בי עוד זוכר לו את כל הפעמים שהוא לא היה מנייאק. וואוווווווווווווווווו הוא כזה חמור מנייאק מעצבן. כזה חמור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
