אחרי שכל כך התבאסתי על זה שאין לי ליד מי לשבת בכיתה,

המחנכת עשתה היום מקומות קבועים חדשים לפי מה שהיא בחרה.

חשבתי שזה דבר טוב, היא הרי יודעת עם מי מהכיתה אני מסתובבת, היא בטוח תשים אותי במקום טוב, אני גם לא מפריעה או משהו.

"מיה, שורה שנייה בצד, עם אילן"

מה?????????? לא. לא נכון. חשבתי שאני חולמת.

הכל קרה בשניות. למרות שלא הבנתי מה בדיוק אני הולכת לעשות, התקדמתי לעבר המקום שלי.

ראיתי שעדן (ידיד שלי וחבר הכי טוב של אילן) הסתכל עליו, כאילו הוא יודע. זאת אומרת, אני יודעת שהוא יודע, אבל עכשיו זה עוד יותר מביך.

ישבנו שנינו במקום. ולא הסתכלתי אלייך. הסתכלתי כל הזמן לצד השני של השולחן, רק לא אליו.

לא מספיק שהחלפנו בערך שני משפטים בחודש האחרון, עכשיו אני צריכה לשבת לידו.

בשנה שעברה, שהייתי חדשה בכיתה, המחנכת שאלה אותי ליד מי אני רוצה לשבת. אמרתי אולי ליד אילן או אחד הבנים, והיא הושיבה אותי לידו.

ישבנו אחד ליד השניה שנה שלמה. הכל היה מושלם. מאחורינו ולידנו ישבנו הידידים הכי טובים שלנו,
כל שיעור היה מצחיק איתו. כל שיעור עבר בשניות איתו. כל שיעור היה מושלם איתו.

ועכשיו אני שוב יושבת לידו. אבל זה כבר ממש לא מושלם.

יעל, החברה הכי טובה שלי, אמרה שזו דווקא הזדמנות מצוינת להחזיר את המצב למה שהיה קודם, לחזור לדבר, להתקרב שוב. שאני צריכה לנצל את זה, שזה דווקא משחק רק לטובתי.

אני פשוט לא מבינה איך לעשות את זה. זה מביך, מאוד. אני לא אחת כזאת.

"גם שנה שעברה ישבנו כל הזמן בצד! לא פיירית זאתי", זה מה שאמרת לי. צחקתי קצת, אבל לא הסתכלתי אלייך.

אחרי שכל כך התבאסתי על זה שאין לי ליד מי לשבת בכיתה,

המחנכת עשתה היום מקומות קבועים חדשים לפי מה שהיא בחרה.

"מיה, שורה שנייה בצד, עם אילן"

זה לא טוב. זה לא דבר טוב. והוא שם לב, אני בטוחה.
הוא גם יודע למה אני מתנהגת מוזר, למה לא דיברתי איתו, למה הוא לא דיבר איתי.

אני לא רוצה לשבת לידך. אני לא רוצה לבקש לעבור מקום כמו סתומה. אני לא רוצה שאתה תבקש לעבור.

אני פשוט.... לא רוצה לשבת לידך. אני לא רוצה שדברים יהפכו להיות מוזרים אפילו יותר.

ולגבי להחזיר את הכל לאיך שהיה פעם... טוב, אני לא רואה את עצמי מצליחה לעשות זאת, ככה, במכה אחת, כשאתה לידי 7 שעות ביום.

הרי אני אפילו לא הסתכלתי אלייך.