אני קוראת וקוראת, מסתכלת, חושבת שהבנתי, מסתבכת שוב בתוך המילים שאת כותבת.

את כותבת יפה. את כותבת מרגש.

אבל לפעמים אני כל כך מתעצבנת כשאני קוראת. לא עלייך, פשוט מתעצבנת.

אני לא מבינה אם הכל בא מהדמיון, אם את קוראת לעזרה..

את כמו ספר פתוח שאני יכולה לבוא ולקרוא אותו, אבל הוא כולו כתוב בשפה סודית, שרק את ואולי עוד כמה אנשים מסוימים יודעים לקרוא.

זה לא שאת מספרת. זה לא שאת משתפת. את כותבת, ואני מנסה להבין.

הלוואי שיכולתי להבין כל מה שאת כותבת.

כי אני כן רוצה להבין מה באמת מתוך הלב, ומה מהראש.

את לא מדברת איתי הרבה על דברים שעוברים לך במחשבות. רק אם אני שואלת.

אני רוצה לדבר איתך. אני רוצה לשמוע כל מה שיש לך להגיד.

אני רוצה שתסבירי לי קצת לפעמים.

כי רצים לי סיפורים בראש. המון. ואני לא יודעת אם הכל אשליה שלי או שאולי אחד מהם נכון.

אני לא יכולה להכריח אותך לדבר איתי אבל זה פשוט מעצבן ומתסכל אותי כל כך. ימים שלמים עוברים במחשבות עלייך.

אני פשוט רוצה להקשיב לכל המילים. להיות שם בשבילך כמו שהיית בשבילי כשהייתי צריכה אותך.

אני רוצה להקשיב לכל המילים, כי אני לא חושבת שאני אצליח להבין אותך ואת המהות שלך דרך המילים שאת כותבת.