פשוט כי יש לך נפש שאני מבינה,

והיא מבינה אותי.

אני כל כך רוצה שזה יקרה יותר.

איך זה מרגיש,

כשאת לפחות מסתדרת עם מה שאת רואה במראה?

כשאת לא צריכה לחשב כל מה שאת אוכלת?

כשאת לא מרגישה אשמה אחרי כל דבר שאת מכניסה לפה?

כשאת לא רגילה ללכת לישון בדמעות של אכזבה?

אני רוצה לנסות שוב אבל מפחדת כל כך.

מההשלכות ומההרגשה ומהתמכרות שיכולה לבוא.

זה מגעיל אותי.

שמישהו יחזיק אותי חזק. אני לא רוצה ליפול.