whats left of me

אני לא באמת מעקלת את זה, מתוך מיליון ואחת סיבות.

בגלל כמה שאני אוהבת אותך,בגלל כל הזיכרונות היפים שצצים לי בראש מהרגע שסיפרו לי,

ובגלל שלא יצא לך להכיר את האחיינים שלך,

כל כך היית אוהב אותם, אני יודעת.

אני לא מפסיקה לחשוב על זה,כמה אומץ צריך בשביל לקחת לעצמך את החיים, וזה אומץ שנובע מתוך הייאוש הכי גדול שבנאדם יכול להרגיש.

היית עצוב? סבלת? היה לך רע? אני לא יודעת כלום, שיחה פעם בחצי שנה שנה שיחת טלפון או איזה שיחה בפייסבוק או במסג'ר בטח לא יכולים לגלות לי את זה.

אני באמת מרגישה שאיבדתי את אחי הקטן.

זה שלא דאגתי לבדוק מה שלומו, או מה קורה בחיים שלו.

זה שלא ביקרתי כבר שנים.

אני כ"כ מצטערת.

דנדוש הקטן,המצחיק, האופטימי,המגונן, החכם,האדם שאוהב את כולם וכולם אוהבים אותו.

אח קטן ואהוב.

ככה אני אזכור אותך.

מתגעגעת,אוהבת, ונוצרת אותך לנצח

R.I.P