בני אדם הם כמו דולפינים, כשהם נכנסים למים הם נרטבים.

השתכרתי אתמול וביליתי את הלילה בניסיון לישון. לא השתכרתי באמת כבר הרבה זמן, והספקתי לשכוח איך בשלב מסוים הסחרחורת של השכרות הופכת לכאב ראש מסריח. יצאתי מהמיטה בבוקר בגלל חשק עז לgrilled cheese sandwich, שזה גילוי נהדר ואני כאן בשביל להפיץ את הטוסטים האמריקאים אל תוך התרבות שלנו ומחוץ לסימס! ומסתבר שהגבינה בטוסט שלי לא הייתה הדבר הצהוב היחיד בבוקר שלי חחח.......

לפי ירושמיים, מדובר באובך סורי. מיד עם סיום הטוסט שלי, לקחתי את מצלמת הפילם שלי לסיבוב צילום נופים פוסט אפוקליפטיים. סיימתי את הפילם שהשתמשתי בו במשך חודשיים בתדירות של פעם בשבועיים-שלוש (ממש לאט וממש מעט) ושקלתי לנסוע לפתח אותו. אבל החמרמורת שלי ניצחה והחלטתי להשאר בבית ולקבוע משמרות לאייקון.
הקטע עם האייקון הוא שנרשמתי להתנדבות לפני הרבה זמן, וכשהתוכניה עלתה ובאתי לקבוע משמרות התחלתי לתהות בכובד ראש האם אני אכן רוצה להתנדב. התנדבתי בכנס עולמות האחרון בגלל חברה, שמתנדבת בכנסים האלו שנים ונהנת מזה מאוד. באותו כנס הייתה לי משמרת אחת והרגשתי שלא מיציתי את כל מה שיש לכנס להציע לי, למרות שכן נהנתי עם אותה חברה, ולפגוש אנשים, ולישון במשחקיה. הבעיה היא שבחודש-חודשיים האחרונים היא פתחה בדיס די רציני כלפי (הבת זונה נשאבה לנוער מרצ...), וכמה שפתטי עבורי להודות בזה, היחסים שלי איתה הם השיקול העיקרי שלי להתנדבות בכנס. אז אתמול דיברתי איתה על זה והזמנתי אותה להשתכר איתי :( ואני חושבת שהיה לנו ערב בסדר, ולכן קבעתי משמרות היום.
אני רוצה להקדיש רגע בשביל להפיץ דברי נאצה על הנהלת הכנס(ים):
בכל פעם שאני קוראת את המיילים מצוות כוח האדם אני מזדזעזעת עד עמקי נפשי מצירופי מילים כגון: "מתנדבים ומתנדבות יקרים מפז ואדירים מזהב של לפרקונים!" או - "...לילה שלם בשיבוצים ובטקסים פגאניים למניעת גשם בסוכות..." ובשלב הזה אני חייבת לציין שאני מכירה את הבחור שכותב את המיילים ובחיי היום יום שלו הוא בסדר גמור. אבל בכל פעם שאני קוראת את המיילים אני מרגישה שאני עומדת להתנדב באי של הוניגמן והתגובה האוטומטית שלי היא לוותר ולברוח או לירות לעצמי בראש.
הנקודה השניה שרציתי להתייחס אליה היא התוכניה של הכנס, או ליתר דיוק - התיאורים של המרצים. אני לא אסבך את עצמי עם חיפוש ציטוטים מדויקים, אבל אני כן יכולה לסכם בקווים כלליים את כל התיאורים של כל האפסים שבאים להרצות בכנסי מדע בדיוני ופנטזיה: "קומיקו, סטודנטית למיגדר/תרבות/סוציולוגיה/אקולוגיה, חובבת חתולים וקולנוע, פוטרהדית מושבעת, משקיעה את מיטב תשוקתי בחיבתי לפלינדרומים ודמויות פימו."
אז אוקי, אני מבינה שהקהל יעד שלהם הוא חנונים, וחנונים עם משפחות, אבל למה הם חייבים לגרום לי להרגיש כל כך אינפנטילית???
ההרצאות היחידות שעיניינו אותי היו על פמניזם, או קולנוע, או סרטי אנימציה, או סרטי אנימציה פמניסטים... אני מרגישה כאילו שאני מציגה את עצמי ב"שלום, קוראים לי ליזה ואני אוהבת לצרוך פמניזם עם את חפירה, מוזמנות להצטרף אלי לחוויה קולנועית מעצימה :-)" אני לא יודעת אם להאשים את התוכניה או להאשים את הפטריארכיה, אבל אם אני שוקלת להאשים את הפטריארכיה, כנראה שהיא אכן אשמה.
אני הייתי נצנצים ורודים, ואני הולכת לצפות לגרוע מכל מהאייקון.

עריכה: שכחתי לציין אבל ה8.9.14 זה התאריך בו קניתי את קופסאת הסיגריות הראשונה שלי... :(