| 10/2015
יומנה של פרחחית
אתמול ידיד הזמין אותי לעשן איתו, בשביל לפצות על הפעמים שהוא פיתה אותי בהבטחות לסמים ואיכזב. אז ישבנו שנינו ועוד בחור וגילגתי ארבע ג'וינטים. עישנו שניים מהם ונפגשנו עם המטאליסטים. ישבנו עם כמה מהם והכל היה טוב ויפה עד שהתחילו להסתובב שוטרים... מסתבר שהאוטיסט של השכונה, שנדפק לגמרי מהסנפת דבק/גז מזגנים (קיימות גרסאות מרובות לסיפור) אמר לשוטר שהוא החביא בקבוק וודקה בשיחים. אז השוטרים הסתובבו וחיפשו את הבקבוק וודקה. הם פנו אל כל בן נוער שעמד בדרכם, כמו גם אל החבורה הקטנה שלנו. הם מצאו ג'וינט שאחד מהמטאליסטים הניח בצד למקרה שיעשו עליו חיפוש, וכתוצאה מזה עשו חיפוש על כולנו. בשלב הזה נכנסתי ללחץ היסטרי כי כן היה עליי חומר. היה לי חצי ג'וינט שנשאר מהאייקון ששמרתי בקופסא של המשקפיים, ואת הקופסאת קססה של ידיד שלי שהיו בה שאריות של חומר. אז ישבתי שם וניסיתי לגרום לאדמה לבלוע אותי בזמן שהשוטרים עשו חיפוש על כל אחד מאיתנו. כשהם הגיעו לבחור שהחומר היה שלו, הם מצאו אצלו ג'וינט קינג סייז יפיפה שגילגלתי במיומנות רבה ואמרו לו לגשת לצד לחיפוש גופני. מה שרק הגביר את תחושת ההיסטריה שלי לרמות אסטרונומיות.  יצאתי מזה נקיה במקריות מוחלטת. השוטר שעשה לנו חיפוש העביר אותנו לשוטר אחר, בזמן המעבר הוצאתי את הג'וינט והקופסא מהתיק שלי והנחתי בפינה חשוכה. השוטר שעשה עלי חיפוש עבר על דברים כמו התוכניה של האייקון והחוברת סיפורים של לוקאס, בחיפוש אחר שאריות של קססה, ולא מצא כלום כי לא היה כלום. רק ניירות OCB וקופסא של משקפיים שמריחה כמו מאפרה, לא שזה משנה כי יצאתי נקיה לגמרי. כשהחיפוש הסתיים הם רשמו את השמות שלנו ואת מספרי תעודות הזהות. הצטערתי שיצאתי עם תיק כי התעודת זהות שלי הייתה בפנים ולא יכולתי לתת להם פרטים פקטיביים. ובכלל, החצי ג'וינט ששכחתי בתיק היה כאב ראש שיכולתי למנוע מאוד בקלות. בסוף יצאתי בסדר וגם כל מי שהיה איתי, חוץ מהידיד שהביא את החומר, לו פתחו תיק. ואפילו זה לא כזה סיפור גדול.
החוויה שחוויתי אתמול, ה-שוטרים-סמים-חיפוש-מעצר, גרמה לי להצטער על מספר דברים: החומר שבוזבז, והסטלה שנדפקה. אני לקחתי בחזרה את החצי ג'וינט שלי ואת הקופסא אחרי שהשוטרים הלכו, אבל הגעתי למסקנה שאם שוטרים היו מחרימים לי חומר הייתי מתבאסת מאוד. שני ג'וינטים שהלכו לפח! ממש חבל. ובאמת שהייתי בראש מאוד טוב לפני שהשוטרים באו, אז חבל לי שהילד האוטיסט דפק הכל עם הבקבוק וודקה המזדיין שלו. הכל קרה במקריות מוחלטת ונגמר במקריות מוחלטת.
האמת היא שזה מוזר שעברתי את החווית החיפוש המשטרתי שלי רק עכשיו, ודווקא אתמול בערב. אני מעשנת סתם ברחוב על בסיס קבוע, לפעמים בתחנות אוטובוס, לפעמים בפאבים. הייתה פעם שעישנתי באנג באוטובוס ופעם שנכנסתי לתחנת רכבת עם 15 גרם שהשומר בכניסה לא ראה בתיק שלי ממש במקרה. ועוד פעמים שבהם נפגשתי עם המטאליסטים בהתנחלות שלי עם מטרה ברורה של ללכת לעשן, והלכתי ועישנתי עם חלקם מאוד בגלוי. אבל דווקא אתמול בערב כשעישנו בפינות חשוכות והלכנו לפרהסיה רק בשביל לשבת בשקט עם חברים... זה היה דפוק. דפוק ומיותר. אני מצטערת שלקחתי תיק ומצטערת על החומר שיכולתי לעשן ועל הסטלה ההרוסה, אבל אני גם שמחה שיצאתי נקיה והכל בסדר. אפילו שקלתי לא לכתוב על זה בבלוג בשביל לא לסבך את עצמי, אבל אז החלטתי שזה סיפור טוב מדי.
מה שעברתי אתמול בערב גרם לי להרגיש כמו קטינה מטונפת. בדרך כלל אני מרגישה כמו בחורה קשוחה ומסתורית שיושבת בגלן ומעבירה ג'וינט לזרים, ואתמול בערב הייתי קטינה בסיכון עם חולצות של להקות וקעקועי stick n poke. אני תמיד מרגישה קלאסית במידה כל שהיא כשאני מעשנת, גם כשזה עם קטינים בפארק בדובנוב, או כשזה באנג מתחת לבית שלי. אבל אתמול בערב הרגשתי כמו כלום שלא יכול לעמוד על הרגליים אם לא אומרים לו לעשות את זה. זה היה משפיל ומגעיל ואני מאוד מקווה להמנע מזה בעתיד. כאילו, כן, יש את הפרחחים שעוברים הרבה מאוד חיפושים משטרתיים, אבל אני אף פעם לא הייתי ביניהם ולא ארצה להיות.
יש לי גם הרבה מה לכתוב על האייקון אבל כבר מילאתי את הפוסט עם חוויות מליל אמש. ובכל זאת, אני חושבת שאני אכתוב גם על האייקון, כי אני אשכח מה בדיוק עשיתי בשלושת הימים האלו אם אני לא אוריד את זה לכתב עכשיו.
הגעתי לאייקון ביום שני בצהריים, בשביל משמרת בקופות באחת וחצי. הלכתי מארלוזורוב לעירוני א' כהרגלי, והפכתי לשלולית של זיעה עד שהגעתי לכנס.
במהלך הכנס הייתה שאלה שעיניינה אותי במיוחד - מה המקום במתחם הכנס שבו המזגן עובד הכי חזק? התשובה היא שהמזגן בכנס אייקון לא עובד חזק בשום מקום. יש מקומות בהם הוא עובד בצורה סבירה, ככה שאפשר לשבת במקום כמה שעות מבלי להזיע, אבל בשום מקום לא ניתן להרגיש באשכרה קרירות. אז המזגן בקופות (קופות ב'אוהל' בחוץ!) עבד ככה שישבתי והזעתי במשך שש שעות. זו גם הייתה המשמרת הכי אינטנסיבית שהייתה לי, הייתי עסוקה במשהו כל דקה במהלך ששת השעות האלו. כשהמשמרת נגמרה הלכתי לשטוף מעצמי את הזיעה במים מהכיור, וכשגיליתי שאין נייר בשירותים המשכתי להסתובב עם מים על הפנים והצוואר שלי, מה שגרם לי להראות כאילו הזעתי ממש הרבה, שזה בדיוק מה שניסיתי למנוע. המקלחות כיור באייקון הן משהו שעשיתי הרבה מאוד, למרות שהן לא עבדו כמעט אף פעם. כל החברים שלי שמתנדבים באייקון נמצאים בסגל עכשיו, שזה כמו להיות מתנדב רגיל, רק שאתה מפקד על אנשים וזוכה לישון בחדר נפרד ולהשתמש במקלחת סודית(!). אני אפילו לא הצלחתי לנחש איפה המקלחת הסודית עשויה להיות, ואולי הייתי מגיעה למסקנה שהיא מיתוס אם לא היה אליה תור שנמשך כל הלילה.
מה שיש לי מעניין לספר זה על הלילה הראשון שביליתי בכנס. את הלילה השני ביליתי אצל קטיה כי רציתי להתקלח, והלילה הראשון... בלילה הראשון גיליתי שאין לי עם מי לישון, כי כל החברים שלי שהתנדבו בכנס לא ישנו בו, ואלו שכן הם אינם מתנדבים אלא סגל, והם ישנים בחדרים אחרים. אז נשארתי לבד. בהתחלה חיפשתי כיתות ריקות לישון בהן, כי לישון עם כולם עושה לי קלאוסטרופוביה, אבל כל הכיתות שניסיתי היו או מלאות או נעולות. בסוף מצאתי כיתה שראיתי בה מקום פנוי אחד באמצע, החלטתי לתפוס אותו כי זה היה נראה בעיני עדיף על לישון לבד. פילסתי את דרכי לשטח הריק והתחלתי למקם את הדברים שלי, ואז ראיתי שהבחור שישן עם הפנים אלי הוא מישהו שאני מכירה, ושהדבר הראשון שהוא יראה כשהוא יתעורר בבוקר זה אותי ישנה לצידו. המחשבה הזאת הטרידה אותי מספיק בשביל לקום וללכת. מצאתי מסדרון חשוך והחלטתי לישון בו. לבשתי טישרט גדול ושורט, והורדתי את השורט כשנכנסתי לשק שינה. הטעות שלי הייתה להביא את השק שינה האיכותי יותר, הקומפוקטי יותר והחם הרבה יותר. כשהתעוררתי לא לבשתי חולצה. וזה פשוט מין משהו שאני עושה אינסטנקטיבית כשחם לי בזמן שאני ישנה. הקטע הוא שישנתי לבד במסדרון בעירוני א', לא לבשתי כלום מלבד תחתונים ואפילו לא התכנסתי בשק שינה. כשהבנתי את זה התלבשתי והלכתי משם. וזהו.
את הבקרים באייקון העברתי עם קוראסון חמאה של קופיקס, שאכלתי על הספסלים של הסינמטק (כי אסור לעשן בכנס ולמה שאני לא אלך עשר דקות בשביל להדליק סיגריה מפגרת ) עם חברותי היונים, שבאו בשביל פרורים מהאקוראסון שלי ונשארו בשביל לארח לי חברה. הרגשתי כמו סטריאוטיפ של זקנה בודדה.
באופן כללי היו לי שלושה ימים מאוד מסעירים. מידת ההנאה שלי מהמשמרות באייקון נקבעה על פי מידת הסיבולת שהייתה לי כלפי האנשים שהתנדבו איתי. רוב הזמן מידת הסיבולת שלי הייתה מאוד מועטה, ויצא שנפלטו לי כל מיני "סתום תפה אפס" כלפי קטין אוטיסט מסכן.
כעת אני נאלצת לוותר על דברים שרציתי לכתוב ואולי שכחתי, וללכת לתחזק את חיי החברה שלי. ביי ישראבלוג.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: