בני אדם הם כמו דולפינים, כשהם נכנסים למים הם נרטבים.
|
| 10/2015
אינתיפדה
אם תהיתם מה אני עושה עם החיים שלי, עכשיו כשסיימתי תיכון והשתמטתי וכל מה שמעסיק אותי זה סמים וסרטים, אז האמת היא שבמקביל להיותי כלומניקית גמורה אני גם מחכה לכניסה לשירות לאומי בתל אביב. הסיבה שבחרתי לעשות שירות לאומי ועוד בתל אביב היא שנמאס לי לגור בבית ונמאס לי מהחורף הירושלמי. זה הכל.
הכל התחיל לפני חודש, כשנפגשתי עם דניק, שהוא ידידי הטוב ביותר, והוא אמר לי משהו מאוד מעליב. הוא אמר שנראה לו סביר שאני אעבור לגור עם חבר שלי אם אני לא אעשה משהו עם החיים שלי בקרוב, ולדעתו אני לא אעשה משהו עם החיים שלי בקרוב. זה היה הדבר הכי מזלזל שהוא יכל להגיד וכל אדם שסיפרתי לו על זה רק גרם לי להרגיש רע יותר. אני עדיין כועסת בקשר לאמירה המזלזלת הזו אבל אני לא רוצה להתמקד בה, אני רוצה להתמקד במה שקרה כתוצאה ממנה.
הקטע עם האישיות שלי הוא שאני חייבת להוכיח לאנשים שהם לא מבינים שום דבר בקשר אלי כל הזמן, אז ברגע שדניק אמר לי שהוא חושב שאני אשאר כלומניקית לנצח ואגור על הגב של חבר שלי, ביליתי לילה בלחפש מקומות לשירות לאומי. נרשמתי לשלומית ועברתי על התקנים שלהם שכוללים דיור בתל אביב ופתחתי לשונית לכל תקן אופציונלי. עד הבוקר נשארתי עם עשרות אופציות בדמות לשוניות פתוחות וחיכיתי לשעה נורמלית בשביל להתחיל להרים טלפונים. ואז קיבלתי טלפון משלומית. כשנרשמתי לשלומית לא חשבתי שהם יחזרו אלי אי פעם ובטח שלא בעתיד הקרוב, אבל הם חזרו אלי בתזמון הכי מושלם שיכל להיות ובדיוק בזמן שהכי הייתי צריכה אותם. הפקידה שהתקשרה אלי שאלה איפה אני רוצה לשרת ובאיזה תחום, עניתי שאני רוצה דיור בתל אביב ו"אה....... עבודה עם נוער גאה??" כי אני מכירה אנשים שעשו את זה ונהנו, וגם זה נשמע לי הכי פחות מעיק. הפקידה הציעה לי עבודה משרדית באיזה ארגון, עם דירה בתל אביב והכל יופי טופי. היא הבטיחה לחזור אלי אחרי החגים ולקבוע ראיון. כמובן שהיא לא חזרה, אז צלצלתי אליהם ביום חמישי האחרון וקבעו לי ראיון ליום ראשון. התרשמתי מחדש מההענות המהירה, אבל היה קאטצ' - הייתי צריכה לבוא לראיון עם טפסים שמילאתי. ובשביל למלא את הטפסים הייתי צריכה לקום בשישי בבוקר ולהתרוצץ בין הקופת חולים, לבנק, ולצלם תמונת פספורט בקניון, ואז עוד לצלם מסמכים בבית. אבל אוקי, לפחות קמתי מוכנה ומזומנה לקראת הראיון ביום ראשון בבוקר. אירגנתי תיק עם המסמכים, ותלבושת שתגרום לי להראות רשמית וחמודה אבל לא רשמית וחמודה מדי. ואז אמא שלי התקשרה ואמרה שהיה פיגוע שגרם לפקקים מטורפים. אז התקשרתי לשלומית והודעתי להם שאני אאחר, והם הודיעו לי לא לבוא. אז הורדתי את האיפור והלכתי לישון מובסת ומתוסכלת מתמיד.
ישבתי יומיים בבית ולא עשיתי שום דבר שהוא לא לריב עם אנשים באינטרנט ולראות סרטים, כשהאור היחיד בחיי היה התכנון שלי למחר - פיקניק בעמק המצלבה עם אסיד ודניק. את האסיד אני שומרת במגירה שלי כבר שבועיים, מחכה להזדמנות לקיים את הפיקניק שכבר תוכנן ובוטל פעם אחת. בתור בוגרת 12 שנים של חינוך אנתרפוסופי, לפיקניק בעמק המצלבה יש ערך מאוד נוסטלגי ואירוני מבחינתי. בכיתה א'-ב' היו לוקחים אותנו לעמק המצלבה פעם בשבוע כחלק מההשקפה האנתרפוסופית. בעמק המצלבה היינו עושים דברים של ילדים נורמלים, כמו לנגן בחליליות מעץ ולשיר מסביב למדורות. היה מאוד נחמד בעמק המצלבה, ולכן בחרתי בו קלוקיישן לטריפ של אסיד. תכננתי לקחת את המחברות החצי ריקות שנשארו לי מבית הספר (מחברות אנתרפוסופיות מיוחדות) ואת כל הצבעים שקיבלתי, ולהביא חוטים, ולהכין צמידים ולצייר. בקיצור - לעשות דברים שעשיתי ביסודי, במיקום בו ביליתי הרבה מהיסודי - על השפעת אסיד. אם זה לא נשמע כמו תכנון מדהים אני לא יודעת מה כן.
מה שהרג את הפיקניק, היה אותו גורם שהרג את הראיון שלי ביום ראשון - האינתיפדה. הפיגועים הכניסו את דניק לפאניקה והוא החליט לבטל. השיחה שלי עם דניק הלכה בערך ככה:
-ליזה אני ממש מודאג בקשר למצב הבטחוני, אני לא חושב שכדאי שנבלה יום שלם מסטולים בפרהסיה, אני לא אתמודד עם זה טוב.
-מה, דניק, למה שלא תרצה לקחת סמים מה קורה איתך???? תקח סמים אחרת אני אתבאס!!!
-ליזה אני בדכאון תעזבי אותי :(
-:(
אז עכשיו אני ממש מבואסת. אני ממש רציתי לעשות אסיד וכשקיבלתי ביטול מדניק ניסיתי לחשוב על עוד אנשים שאני יכולה לעשות אסיד איתם, ואז הבנתי שאני אצטרך להחזיר לדניק כסף על האסיד ומהביקור שלי בבנק ביום שישי גיליתי שאני במינוס 500, שזאת בעיה... ואז ויתרתי על האסיד וניסיתי לחשוב מה עוד אני יכולה לעשות מחר, והבנתי שאין לי חברים.
ישבתי ועישנתי בגינה ציבורית חמודה ושלווה מאחורי הבית שלי, עד שהגיעו שני ערסים והתיישבו על הספסל לידי, ואחד מהם השתין בשיחים... הרגשתי שהחיים מחרבנים עליי עוד ועוד, וחזרתי הביתה והתבכיינתי בפני דניק, שהתעקש להפגש איתי בכל זאת ולהביא לי עוגת שוקולד.
אני רוצה שתשימו לב איך דניק גורם לי להרס נפשי ובו זמנית פותח דלתות לדברים טובים יותר. ואיך האינתיפדה דופקת את כולם.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: