בני אדם הם כמו דולפינים, כשהם נכנסים למים הם נרטבים.

שבוע שעבר היה לי ראיון לשירות לאומי ב"אגודה לזכויות הפרט של הקהילה הגאה" (בגן מאיר). ראיין אותי מנכ"ל האגודה והאסיסטנטית שלו. הבחור היה אשכנזי צנום וג'ינג'י, וכשהסתכלתי עליו שמתי לב למשהו מוזר בפנים שלו, אבל עבר זמן עד שהצלחתי להניח על זה את האצבע... העיניים שלו היו בצבעים שונים! הייתה לו עין אחת כחולה ועין שניה חומה-ירוקה. כשהבנתי את זה התחלתי להסתכל עליו כאדם מגניב מאוד, למרות שהשוני בצבעי העיניים יצר חוסר סימטריה שהקשתה עלי לבהות בהן יותר מדי זמן. הבחורה הייתה שחומה עם שיניים עקומות ומראה היפי זרוק, שום מגניבות לא נדפה ממנה. ישבנו בקפה לנדוור בגן מאיר, שממילא כנראה משויך למטה שלהם. שמתי לב שעבדו שם רק גברים, ותהיתי אם אחד מתנאי הקבלה הם להיות הומו מוחצן. באופן כללי המקום שרץ בקשת הלהטבית - חימצונים, קעקועים, פירסינג, ביינדרים ואודם עקום. הבחור אכל צהריים בזמן השיחה, הוא הזמין קציצות עם אורז שגרמו לי להתחרט על העובדה שלא אכלתי לפני כן. הראיון הלך בסדר. שניהם דיברו בצורה הכי פוליטקלי קורקט ו'מכילה' ו'מקבלת' שיכולה להיות, לא שציפיתי לפחות ממנהלי האגודה לקהילה הגאה, ובכל זאת מצאתי את זה מציק. לדעתי הייתי בסדר בעצמי. באופן כללי הכל טוב עם התקן שלי חוץ מהעובדה שהכניסה אליו היא בראשון לדצמבר. נובמבר הפך לבעיה כשהבנתי שאין לי שום דבר לעשות בו. יש לי ידיד שהתחיל שירות לאומי שבוע שעבר, וחברה שעברה לחו"ל אתמול. ולא נשאר לי כלום. הכלום מתקבל אצלי כמכה קשה, מה שנראה מוזר בעיני הסובבים אותי כי בעצם לא עשיתי כלום מאז יולי... אבל זה שונה. קשה לי עם החור שהוא נובמבר. אם היה לי כסף עכשיו היה הזמן המושלם לחו"ל, אבל אני במינוס. חשבתי לנסוע לריינבו כאמצעי חינמי להעביר את זמני עד שהבנתי שזה יהיה מסורבל מדי. וחשבתי להתנדב בנאות סמדר לכמה שבועות עד שקראתי שתנאי הקבלה הם מינימום חודש ו21+. אני בטוחה שהם היו מעלימים מזה עין בגלל שכבר הייתי שם אם הייתי משתדלת, אבל התנדבות לא תפתור את הבעיה הכספית שלי. אני צריכה להרוויח כסף במעט זמן, ואני צריכה למצוא עבודה של אנשים ירודים בשביל זה. האינטרנט לא עזר לי בכך ואני מניחה שאני צריכה להתגבר על החרדות שלי ופשוט ללכת לחפש, כמו שהייתי צריכה ללכת ולחפש עוד בקיץ, במקום לחיות כצרצר. אין לי בעיה שפתרון מתוחכם או עצה יכולים לפתור. וכשאני מספרת לאנשים על הבעיות שלי אני מצפה לקבל "הכל בסדר" ולא שאלות והצעות. אני ממש מתעצבנת כשאנשים מנסים לפתור את הבעיות שלי. אני יודעת איך לפתור את הבעיות שלי וכשאני משתפת אותן הדבר האחרון שאני רוצה זה עזרה, אני רוצה תמיכה שיכולה בכיף להתבטא בהקשבה. אני שונאת כשאנשים מסבכים דברים ואני שונאת לכתוב על הבעיות שלי לחברים ולקבל שאלות מעליבות ולהאלץ להעביר נושא בשביל להמשיך לרצות לשמור אותם כחברים. אני לא יודעת למה כתבתי את כל זה כשרק רציתי לספר שאני רוצה להפוך את חודש נובמבר לחודש גלות ולשקוע בכל דבר שהוא.

היום קיבלתי קנס ברכבת הקלה. הייתי עם חברים וכשהבחנו בפקחים רצנו לתקף, אבל לי לא היו ניקובים... כמובן שהפקחים הבחינו בנו וכמובן שלא היה לי לאן לברוח. הרגשתי לחוצה ונסערת, כמעט כמו כשעברתי את החיפוש המשטרתי. שיתפתי פעולה כשהבנתי שאני אקבל קנס בכל מקרה ושלא נורא וזה רק כסף. אחרי שקיבלתי את הקנס קרה דבר נפלא - קיבלתי פרץ אדרנלין חיובי שגרם לי להיות קופצנית ושמחה וחברותית. זה היה כמו מה שהרגשתי אחרי החיפוש, רק הפוך. הקנס הוא הדבר הכי טוב שקרה לי בשבועיים האחרונים ואני עדיין מרגישה אנרגטית ושמחה בגלל החוויה שעברתי. אני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל זה פעל עליי בצורה מאוד חיבוית. כמו אקסטזי רק יקר יותר חח...
חלמתי שאני חיה במשפחה אומנת ושמגיע עובד סוציאלי ומדבר עם כל אחד מהילדים בפרטיות. כשהגיע תורי התנהגתי כמו ילדה טובה ועניתי בשלילה כשהוא שאל אם אני עושה עושה סמים. הוא אמר "יפה. סמים זה רע, במיוחד אקסטזי. אל תעשי אקסטזי." ואמרתי "מה רע באקסטזי?" ואז הוא הבין שהוא קרא את הבלוג שלי והחרים לי את המחשב ואת הטלפון. זה היה חלום ממש מפחיד.