את paranoia agent התחלתי וסיימתי ביום אחד. עבר זמן מאז שישבתי וצפיתי בסדרת אנימה שלמה, ובמיוחד מאז שצפיתי באחת מוצלחת. יש לי מערכת יחסים מורכבת עם אנימה - אני מסוגלת לשקוע עם הראש מתחת לפני המים בתוך אנימציה יפנית בתקופות מסוימות, ובאחרות לא להצליח לסיים שוגו'אים שכבר התחלתי. כרגע אני נמצאת בעיצומו של גל אנימה עונתי, והחלטתי לנצל אותו בשביל לפלפל את הבלוג עם קצת סיקורים. Paranoia Agent / Mousou Dairinin
אנימת פשע פסיגולוגית של סטושי קון (paprika, mind game, perfect blue...) שמספרת על עולם בו ילד עם מחבט בייסבול חובט באנשים שחייהם דוחקים אותם לפינה. הקורבן הראשון של הילד עם המחבט היא טסוקיקו - בחורה צעירה, מעצבת, שזכתה להצלחה בשל עיצובה האייקוני של הדמות maromi. טסוקיקו שקעה בלחץ כבד מהעבודה כשהותקפה. בהמשך העלילה מתמקדת בדמויות נוספות שהרגישו לחץ ממקורות שונים - חברתית או כלכלית או כל סיבה שהיא. כל דמות שהותקפה ראתה בילד עם המחבט את המושיע שלה, את הפתרון למצוקה הקשה שהיא נקלעה אליה. במקביל - שני שוטרים מנסים לאתר את הילד עם המחבט, שחומק להם מהידיים כנגד חוקי ההגיון. כשהילד חומק, וכשהשוטרים מאבדים את התיק שלהם, התקיפות הופכות לקטלניות. לפני כן תקיפותיו של הילד עם המחבט הפילו את הקורבנות על המדרכה, וכעבור זמן מה הם מצאו את עצמם בריאים ושלמים במיטה בבית החולים. אבל עתה התוקף הופך לרוצח, דבר שלא משנה את ההשתוקקות לבואו שחשים קורבנותיו. בשלב הזה התקשורת קיבלה מודעות מלאה לקיומו, הרוצח המושיע הפך לפרט שגרתי בחיים האנושיים. השוטרים ממשיכים לחקור את המקרה בצורה לא רשמית, עד שלבסוף מתברר שטסוקיקו אשמה בהכל. כשטסוקיקו הייתה ילדה, היה לה כלב בשם מרומי, שנדרס. היא פחדה לספר לאביה שהוא נדרס באשמתה ולכן המציאה את הילד עם המחבט והפילה עליו את האשמה. אביה ידע שהיא משקרת אך המשיך להאמין לה בשביל לרצות אותה. האנימה נגמרת בעימות בין שתי יצירותיה של טסוקיקו - מרומי והילד עם המחבט, שמנטרלים אחד את השני והסדר הטוב (?) שב לעולם.
אהבתי את הביקורת החברתית בparanoia agent. העלילה בנויה בדייקנות על מנת להעביר מסר - לפעמים האינדבידואל הוא האשם ולא שום גורם אחר.
אני לא אוהבת את סטושי קון. הסגנון שלו הוא כביכול בדיוק מה שאני רוצה לראות באנימה - ביזאר וצבעים ורגש ופסיכולוגיה. אבל בהשוואה למסאקי יואסה סטושי קון הוא שפוט חברתי אפס. אני חושבת שלסטושי קון יש תכנים טובים וסגנון מוצלח על מנת להעביר אותם, אך הוא תמיד נסוג לטוויסטים רדודים בשביל לתפוס את תשומת לב הקהל הנורמטיבי שלו. לסטושי קון יש פונטציאל (ליתר דיוק - היה פוטנציאל, כי סטושי קון מת כבר זמן מה...) ליצור אומנות פורצת גבולות ומהפכנית, אך הוא לא סומך על העולם שיקבל אותה. הוא נסוג קצת לפני השיא, מרכך את המסרים ומפשט את הדרמות. סטושי קון הוא פחדן אפס. הסלידה שלי ממנו נובעת מהקרבה הרבה שיש לסגנון שלו לכוס התה שלי, שבאה עם הסתייגות משתפנת מהחדש והלא מוכר.
אני אכתוב בהזדמנות על מסאקי יואסה מלך האנימה, שביצירות שלו שקעתי בגל האנימה הקודם שלי. ובנתיים - בחזרה לפרנויה אייג'נט.
פרנויה אייג'נט היא האנימה המוצלחת ביותר של סטושי קון. העלילה התחילה מהתמקדות בקשייהם של האינדבידואלים ונגמרה במבט נוקב על החברה. ילד עם מחבט בייסבול שחובט באנשים שרוצים למות הוא מטאפורה מוצלחת להתקרבנות בחברה העכשווית. אני לא יודעת אם כדאי לי להרחיב על תופעת ההתקרבנות, היא מדוברת מספיק גם בלעדי ואני לא חושבת שאני יכולה להציג אותה בצורה ראויה יותר מאחרים. גיגול מהיר העלה מאמר על התקרבנות ב"בעיקר פמניזם": "המילה הזאת, היא כל כך מקוממת. את פגועה ללא תקנה, ובא מישהו ואומר לך שזאת אשמתך שאת סובלת..." ועם כל הכבוד לפמניזם, שהארס של הפוסט הזה בכלל לא כוון אליו, פרנויה אייג'נט היא אנימה שיוצאת בדיוק נגד המאמר הזה. נגד תרוצים, נסיבות, וותרנות, וחיפוש אשמים. נגד הילד עם המחבט בייסבול שאנשים ממציאים בשביל לברוח מהבעיות שלהם. הבעיה בנושא ההתקרבנות היא שאף אחד לא יכול להגיד שכל הבעיות של כל אדם הן אשמתו בלבד. כי... עובדתית הן לא. אבל אף אחד גם לא יכול להעלים עין מתופעות ההתקרבות במאה ה21. היא מתבטאת בתרופות פסיכאטריות, במחאות חברתיות, וכן, גם בפמניזם רדיקלי. אני לא מנסה לבוז למאבקים חברתיים, אבל אני כן אהבתי שהשורה התחתונה בפרנויה אייג'נט הייתה "לפעמים האינדבידואל הוא האשם ולפעמים הוא צריך לשאת בזה". אני חושבת שלקיחת אשמה על ידי אינדבידואלים היא משהו שראוי לשאוף אליו ולהאבק למענו. אם טסוקיקו הייתה מספרת לאבא שלה שהכלב שלה נדרס באשמתה, הכאוס לא היה פורץ אל תוך העולם האנושי. עוד דבר שאהבתי בפרנויה אייג'נט זה את תרבות ההתאבדויות. כשאדם אחר לוקח חיי אדם להזמנתו, זו התאבדות שנתפסת כמוות לגיטימי. בפרנויה אייג'נט דובר על התרבות הכשווית, בה אנשים מעדיפים לוותר על חייהם כשהם נתקלים בקושי גדול מדי, אך לא עושים זאת בעצמם בגלל שהתאבדות היא פעולה דרסטית מדי כשאדם עסוק בלהיות קורבן. אני חושבת שהאנימה מציגה מראה פסיכולוגית מוצלחת מאוד ושגם בעולם האמיתי אנשים היו מתים על ימין ועל שמאל אם הייתה להם את האפשרות לזמן אדם אחר שיהרוג אותם. וזו בדיוק ההתקרבנות הכה בעייתית. "אני לא אשם במוות שלי, אז מה שרציתי אותו, הנה תראו מישהו אחר רצח אותי אז אני הייתי בסדר גמור!" אני באמת חושבת שצריך לדעת לקחת את עצמך בידיים ולהתמודד עם העולם, ושהחברה העכשווית משדרת בדיוק את ההפך. בסוף האנימה, כשהסדר הטוב שם לעולם, מוצגת הסצנה שפתחה את האנימה - עוברי אורח שמדברים בטלפון וממציאים תרוצים ללמה הם מאחרים או לא יכולים או לא מסוגלים לעשות משהו. אף על פי שהילד עם המחבט הושמד, ההתקרבנות לא. האנימה מעלה את השאלה - האם רוצח שעולה מתוך תרוצים מועיל או מזיק לחברה.
לסיכום - 9/10. 10 על האמירה, ומינוס נקודה על סטושי קון. כשאני חושבת על זה לא הצלחתי לתאר מה בדיוק מפריע לי ביצירות שלו אלא רק את הרגשות שלי לגביהן. מקווה שתסלחו לי. פרנויה אייג'נט היא אנימה פסיכולוגית אפלה עם ביקורת חברתית נוקבת, ובהחלט שווה צפייה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
