בני אדם הם כמו דולפינים, כשהם נכנסים למים הם נרטבים.

ישראבלוג שלום!!!
את הקטע הבא כתבתי על הטיול שלי במוסקבה, באוגוסט 19. 

נחתתי במוסקבה אחרי לילה משונה בוורשה. מצד אחד אני יכולה להסתכל עליו, בדיעבד, כמהלך הרסני. או מצד שני להתגאות בכך שיצאתי לעיר עם מטרה והשגתי בדיוק את מה שרציתי.
המטרה שלי הייתה - למצוא בחור לישון אצלו ולעשות איתו את שארית הקטמין שהברחתי בטיסה מרומניה. וורשה מצאה חן בעיני מהרגע הראשון - בירות זולות, אוכל טעים וחיי בילויים. הסתובבתי מספר שעות בעיר תוך כדי חרישה על הטינדר. הממצאים לא היו מוצלחים אך קיבלתי כיוון לבר של 'אנשים שיעשו שורה'. בבר, איתרתי חבורה של מריחי שורות והתיישבתי איתם. האנגלית שלהם הייתה ממש גרועה כך שלא הצלחנו לתקשר כראוי. הם הראו לי סרטון של חבר שלהם - פביאן, מחליק על סקייטבורד בחנות של לואי ויטון. הראתי לאחד הבנים את האינסטגרם שלי והוא עצר בכל פעם שהופיעה תמונה של גוף נשי והחמיא לי. אני חושבת שהוא חשב שזאת אני בכל התמונות ולא שם לב להבדל בינן לבין המציאות. קראו לו בוריס והוא הזמין אותי לישון אצלו, אמר שהבית שלו קרוב לשדה התעופה. "אם אני ישנה אצלך אני צריכה לעשות איתך סקס?" שאלתי.
"מה, את לא אוהבת סקס???" שאל בוריס. העסקה הייתה ברורה כשמש, נענתי בשמחה.
הדבר הראשון שעשיתי בבית של בוריס היה לפתוח את הקטמין ולסדר שורות. בוריס לא ידע או לא הבין מה זה קטמין. נתתי לו לקרוא את הערך בויקיפדיה בפולנית אך בכל זאת הוא שאל "what is this ketamina?" בכל פעם שהצעתי לו שורה. בוריס לא חיכה אף שניה מיותרת ומישש את השדיים שלי בזמן שהרחתי פס. זה היה תחילתו של לילה ארוך, רצוף בזיונים ושורות שגרמו לכל החוויה להיות נסבלת יותר.

בוריס יצא לעבודה בבוקר - לעצב שיער של ראפרים פולנים. דפקתי עוד שורה של קיי וקיוויתי להירדם אבל משהו לא עבד כראוי. לא הבנתי אם הוא רצה שאצא מהבית, או שהוא אישר לי להישאר עד שאצטרך לצאת לטיסה. המוח שלי היה אפוי לגמרי משימוש נרחב בסמים, ידעתי שלא אמצא את התשובה הנכונה והחלטתי להמשיך לתחנה הבאה שלי - שדה התעופה.
הלכתי ברגל לשדה התעופה, מה שלקח 30-40 דקות. זו הייתה ההליכה המבולבלת ביותר שלי. בדרך, חשבתי שהגעתי ליעד אבל ראיתי שנשאר לי עוד קילומטר וחצי עד הרציפים אליהם אני צריכה להגיע. החלטתי לעלות על קורקינט של ליים. זו הייתה נסיעה מחרידה על מדרכה שהרגשתי בה כל חריץ. בסוף הגעתי לנקודה שחשבתי שהיא היעד וגיליתי שאני צריכה לחזור בדיוק לנקודה ממנה התחלתי. הנזק המוחי ניכר.
כשהגעתי לשדה התעופה, אכלתי סלט במקדונלץ והמשכתי להמרח עוד שלוש שעות עד שזמן ההמראה הגיע.
הייתי שמחה אם זמן הטיסה היה מתארך כי לפחות אז הייתי מצליחה לישון קצת. הלילה הלבן שלי נמשך ברציפות - לתוך נבכיה האפלים של רוסיה.

הרגשתי מוזר כשהעובד בדלפק בדיקת הדרכונים תשאל אותי לגבי הביקור שלי ברוסיה. הוא שאל לאיזו מטרה הגעתי והרגשתי כל כך מבולבלת ששכחתי את המילה ברוסית ל"חופשה", עניתי לו באנגלית. גורמי סמכות מלחיצים אותי ובייחוד הרוסים שביניהם. נדרשו שעתיים של נסיעה ברכבת + מטרו בשביל להגיע משדה התעופה במוסקבה למרכז העיר. חיפשתי ארוחה בתחנת הרכבת ומצאתי קופיקס שמכר טורטיות עם נקניק חזיר. קופיקס, מסתבר, תפס חזק יותר ברוסיה מאשר בישראל.
אחרי נסיעה מייגעת, יצאתי במרכז העיר במוסקבה, מפלסת את דרכי אל עבר ההוסטל. גשם קיבל את בואי, היה קר ומורבידי, כיאה לרוסיה. להוסטל קראו strawberry duck moscow, בחרתי בו כי חשבתי שהשם חמוד. ההוסטל, שאכן עוצב חמוד, היה שונה בתכליתו מכל הוסטל שהייתי בו. רובם המוחץ של האנשים שהתארחו בהוסטל לא היו תיירים. או גם אם היו תיירים - באו מערים שונות ברוסיה ודיברו ברוסית. פגשתי מספר אנשים שעבדו במוסקבה ובחרו לגור בהוסטל בשביל לחסוך כסף על דירה.

השעה הייתה מוקדמת יחסית והחלטתי לצאת לקנות בירה בסופר. אגף האלכוהול בסופר היה תחום בסרט הפרדה, כמו החמץ בפסח. לא הבנתי מה הבעיה באלכוהול. לקחתי בירה מהמקרר ליד הקופה וחיכיתי בתור. אחד העובדים של הסופר לקח את הבירה מהיד שלי והחזיר אותה למקרר. עדיין לא הבנתי למה אני לא יכולה לשלם על בירה, אולי הוא חושב שאני קטינה, חשבתי. חיכיתי לתורי והראתי למוכר את רישיון הנהיגה שלי "אני מעל 18, אפשר לקנות בירה?" רק אז המוכר טרח להגיד לי - "אסור למכור בירה אחרי השעה 11." יצאתי מהחנות מבואסת, עם חפיסת סיגריות. ציפה לי לילה סחי ראשון מזה כמה שבועות.

הסתגרתי במיטה בהוסטל כשאחד משותפי לחדר הזמין אותי לישיבה במטבח.
שתיתי תה וישבתי עם רוסים נוספים. אחד מהם סיפר על הוסטל מגניב שהתארח בו במוסקבה - בקומה גבוהה בגורד שחקים. הקונספט היה - קפסולות שינה, אך עם נוף לכל העיר. הוא חולם על להקים הוסטל קפסולות בטביליסי. השתתפתי בשיחה אך התקשתי להגיד את כל מה שרציתי ברוסית, עברתי לאנגלית. בחור אחד שלט באנגלית משמעותית טוב יותר משאר הרוסים. קראו לו רמיל, הוא בא מהעיר קאזאן, עובד כמנהל מוצר מהבית ומטייל בעולם. המשכתי לשוחח איתו כל הלילה. דיברנו על הרבה דברים, הוא סיפר על טראומות הילדות שלו ועל מחלות הנפש שלו - בי פולריות ( או - "בי פולרקה" - כמו שהרוסים קוראים לזה).
העיר קאזאן היא עיר מוסלמית, כמו גם משפחתו של רמיל. הוא גדל לאב מכה שנעלם בשלב מוקדם בילדותו, ותקע את אמא שלו עם חובות כלכליים. רמיל, כמו גם ילדים פוסט-סובייטיים אחרים - התמכר לאלכוהול וסמים בגיל מוקדם. הוא סיפר שהפעם הראשונה שהוא השתכר הייתה בגיל 9 והפעם הראשונה שהוא הסניף דבק הייתה בגיל 10. כיום הוא לא שותה ולא צורך סמים מלבד פסיכודליים, נמצא בטיפול פסיכולוגי. ניכר שהבעיה העיקרית שלו היא שנאה / שיפוטיות עצמית וייתכן שזה משהו שנתפס בו מתקופת הילדות. הוא היה היפי יחסית והיו לו הרבה דעות אלטרנטיביות, שיצאו כנגד עקרונות שהוא גדל על פיהם. כמו למשל - דת. הוא היה אתאיסט אדוק.
הייתה לנו שיחה מעניינת שנמשכה עד 4 בבוקר. שנינו יצאנו ברושם חיובי וקבענו לאכול ביחד ארוחת בוקר, ולטייל במוסקבה.

התעוררתי באיחור אך רמיל חיכה לי עם אומלט מדהים שהוא הכין במיוחד לכבודי.
רמת המתיקות של רמיל: להכין ארוחת בוקר לבחורה שהוא הכיר לילה לפני כן בהוסטל.
זה היה היום האחרון של רמיל במוסקבה והוא רצה להספיק כמה שיותר. בגלל שביקר בעיר בעבר - ידע איפה נמצאים המקומות המעניינים. הוא העביר לי סיור והראה לי את בסיס הKGB, את מרתף העינויים. כמובן שהסתכלנו על כל המקומות הקסומים האלו רק מבחוץ אבל לרמיל הייתה עין אומנותית והוא דיבר הרבה על אדריכלות - איך שהעיצוב החיצוני משקף את מהות המבנה. כמו מפקדת הKGB שהייתה קודרת מבחוץ.
נכנסו לקניון במרכז העיר, הייתה בו תערוכה של בובות סובייטיות מקריפות. "לא פלא שיצאנו כאלו דפוקים אם שיחקנו עם המשחקים האלו" אמר רמיל. הוא לקח אותי לקומה האחרונה בקניון בו הייתה תצפית על כל העיר. הוא ניחן בבקיאות מרשימה לזיהוי בניינים מוסקבאים.
לאחר מכן הלכנו לכיכר האדומה, שבדיוק הייתה בשיפוצים, צפיפות התיירים הורגשה כפליים. החלטנו לא לשלם עבור שום אטרקציה תיירותית ובהתאם לכך - המשכנו לטיול בפארקים החדשים בעיר.
מוסקבה משקיעה הרבה מתקציביה בבנייה ותיחזוק פארקים ציבוריים. הרבה מהם נבנו בשנים האחרונות ומבחינת עיצוב נראים כמו פארקים מהעתיד - עם מספר קומות וגשרים שקופים.

נהנתי לבלות עם רמיל ואף שקלתי לבקר בעיר מולדתו - קאזאן. עד שהגענו לנושא שלא הסכמנו לגביו - זוגיות. רמיל סיפר על הניסיונות הלא צולחים שלו לתחזק מערכות יחסים, אמרתי שגם אני במצב דומה אבל כרגע אני בכלל לא מחפשת זוגיות והחיים שלי נעשו יפים מאז שהתחלתי ליידע בכך גברים שרוצים אותי.
"את רוצה להגיד שלא היית רוצה לשמוע גבר אומר שהוא שלך לכל החיים?" שאל רמיל.
"חחח לא, למה שארצה?" הזדעזעתי. רמיל היה נאור כל כך בהרבה תחומים אבל בתחום אחד הוא נשאר פרימיטיבי כמו אמא וסבתא שלו - הוא חיפש חתונה, מונוגמיה, משפחה. הבנתי שלא נתאים ושלא אבקר אותו בקאזאן. להסתובב איתו נעשה הרבה פחות כיף כשהבנתי שלא אוכל לזיין ולזרוק כמו שהתרגלתי לעשות, אלא שהוא הולך להקשר ולהשבר.

התחלתי להתעצבן עליו כשהלכנו לבית קפה וכל מה שרציתי היה קפוצ'ינו אבל הוא שכנע אותי לקנות את הקפה המיוחד שעולה הרבה כסף. "את רוצה גם משהו לאכול?" שאל. עניתי שלא. אבל הוא המשיך להתעקש שהוא יקנה לי כל מה שאני רוצה ושאני לא צריכה להתבייש. זו הייתה נגזרת של דעותיו הפרימיטיביות לגבי בחורות - צריך למצוא את האחת ולמות איתה. להיות הג'נטלמן המפנק הייתה חלק מאותה פנטזיה בדיונית.
הוא לקח אותי לסופר שקוראים לו vkus ville, זה איזו מקבילה רוסית לעדן טבע מרקט - מבחינת מוצרים ומחירים. זה הסופר הכי יקר שקיים אבל הם מוכרים שם כל מיני מוצרים טבעיים מיוחדים. התלהבתי מפטריות שלא מוכרים בישראל, בחרתי כל מיני חטיפים וסתם שטויות בשביל עצמי. אמרתי לו שזה בשבילי ולכן אני הולכת לשלם על זה. רמיל התווכח איתי והעלה מספר טיעונים - שהוא רוצה לשלם עלי, שאני צריכה את הכסף שלי, שהוא נוסע ורוצה להשאיר לי מתנה. אמרתי לו שזה מפגר, והוא אמר שיש לו כרטיס מועדון אז יצא משתלם יותר אם הוא יעביר אותו. הרמתי ידיים, נתתי לו לשלם ונותרתי עצבנית.
הוא מיהר לעזוב אחרי שאכלנו ביחד והשאיר לי עוד מצרכים שקנה מבלי להשתמש בהם. המשכנו לפטפט לאחר מכן, לקח לו כמה שבועות להבין שלא אבקר אותו.
אני ממשיכה לעקוב אחר רמיל ברשת החברתית, שם הוא ממשיך להעלות וולגים בהם הוא מדבר על המחלה הנפשית שלו ועל הדרך להתמודד איתה.

ביום הראשון שלי בהוסטל לא חשבתי שאשאר שם יותר מלילה, אבל התעוררתי כל בוקר מאוחר והעדפתי לסגור עוד לילה במקום לארוז את התיק ולחפש מקום אחר.
ערב אחד שתיתי בירה ועישנתי סיגריה מחוץ להוסטל. פגשתי בחורה בפינת העישון, קראו לה נסטיה והיא באה מהעיר יקטרינבורג, הנמצאת במרחק ארבעה ימי נסיעה ברכבת ממוסקבה. היא לומדת להיות אחות, יצאה לחופשה בין סמסטר לסמסטר. בגלל שאין לה מספיק כסף בשביל לטייל בעולם - היא בחרה לטייל ברוסיה. "כל ערב אני יוצאת לבד אבל היום לא מתחשק לי להסתובב עם האוזניות שלי" אמרה נסטיה. אהבתי את זה שהיא רואה בעצמה זאבה בודדת, הזדהתי עם הרבה דברים שהיא סיפרה והתנדבתי להצטרף אליה לmoscow city - מתחם גורדי השחקים של מוסקבה. הנסיעה הייתה אמורה לקחת 45 דקות במטרו אך נאבדו והגענו כעבור שעה. פתחתי בירה חדשה כשטיילנו בין גורדי השחקים וצילמנו אותם. רצינו לעלות לתצפית מגורד שחקים או לגשר שעובר מעל הנהר, אבל לא מצאנו כניסה פוטנציאלית. נאלצנו למהר לרכבת האחרונה בשביל להגיע בחזרה להוסטל. נסטיה קמה למחרת מוקדם והתחילה מסע של ארבעה ימים ברכבת בשביל להגיע לביתה.

אמא שלי סידרה לי דירה לישון בה במוסקבה. דירה של חבר של דוד שלי - מארק. הייתי צריכה לחכות מספר ימים עד שמארק יצא לחופשה ויפנה את הדירה. אך לבסוף הוא עזב וכתב לי הוראות מפורטות לגבי הדירה. היא הייתה בסך הכל במרחק 15 דקות מההוסטל, זאת אומרת - ממש במרכז. בקומה השישית של בניין דירות מתפרק למראה, הוא השאיר לי מפתח מתחת לתיבה בחדר מדרגות.
הדירה של מארק הייתה, במילה אחת - מדהימה. היא הייתה יותר שווה מהדירה שלי בתל אביב, גדולה יותר, עם מרפסת שמשקיפה לצריחים של כנסיות. היא עוצבה יפה - הרבה פוסטרים, סטיקרים, מרצ'נדייז של ייגרמייסטר ושלל יצירות אמנות. על דלת הכניסה התנוסס שם משפחתו + שם המשפחה של דוד שלי שהוא גם שם המשפחה שלי. כל העסק היה קצת מוזר כי הגעתי לשם בפעם הראשונה אבל הרגשתי כאילו אני גרה שם שנים.
תחושת הנחת שהרגשתי ברגע שישבתי לתה וג'וינט במרפסת הייתה מופלאה. לא הייתי לבד כבר כמה שבועות, ואף פעם לא גרתי לבדי. היה לי כל  כך טוב בדירה הזאת שלא התחשק לי לצאת. העברתי זמן רב בלחקור את כל הפרטים הקטנים שבדירה. ניסיתי להבין איזה מין בן אדם גר שם. חובב אלכוהול ומעשן - זה בטוח. בנוסף חובב מוזיקה ומסיבות. מצאתי מספר מוצרים ישראלים כמו מלפפונים חמוצים וטימטאם מכמעט חינם. אז הנחתי שהוא גם מבקר בישראל לעיתים תכופות.

הבור של מוסקבה

אני עוקבת, כבר כמה שנים טובות, אחרי קבוצת חברים מוסקבאים. הרבה מהדברים שהם עושים נראים לי מקבילים לבילויים שלי בארץ רק מגניבים יותר. החלום שלי הוא לבלות איתם ביחד. חלקם מנהלים דף שקוראים לו yama moscow שזה אומר - הבור של מוסקבה. הבור נמצא ב'רוטשילד המוסקבאית' - שדרה ארוכה שעוברת במרכז העיר של מוסקבה. הדירה שגרתי בה, הייתה כמעט צמודה לשדרה.
לא הצלחתי להבין מתוך הדפים באינטרנט איפה בדיוק נמצא הבור על השדרה, אבל החלטתי לצאת לסיבוב ולחפש את המקום שמופיע בתמונות באינסטגרם. הלכתי על השדרה הרבה מאוד זמן, לא מצאתי את הבור, נכנסתי לקנות בירות וחטיפים בסופר. לאחר מכן חזרתי במעלה השדרה ולבסוף הצלחתי לאתר את הבור. הבור הוא מקום מפגש לפריקים מוסקבאים - צעירים עם קעקועים, פירסינגים וצבעים בשיער - כולם מגיעים להשתכר בבור, בלילות וגם בימים. בהיתי בבור מרחוק, מחפשת דמויות שאני מזהה. הרגשתי מוזר ללכת להתמנגל עם אנשים שאני לא מכירה, או מכירה מהאינסטגרם. מה אני אמורה להגיד להם? "היי אני עוקבת אחריך"?, איך אומרים את זה ברוסית? ישבתי על ספסל מרוחק יחסית ועישנתי סיגריה. לפתע, הישיבה בבור התפזרה. כל הנוכחים התפזרו לכל הכיוונים. לא הבנתי מה קרה עד שהסתכלתי מעבר לכתף וראיתי ניידת. המשטרה ברוסיה עושה טרור לאזרחים.

-
חשבתי כיצד אעסיק את עצמי וקבעתי תור אצל מקעקע שאני עוקבת אחריו, גם כן מהחברים שנפגשים בבור.
הוא גר באחת משכונות הפרברים של מוסקבה, שזה אומר שלקח לי שעה וחצי לנסוע לשם מהמרכז, למרות שזה נמצא בתחומי העיר. מפת המטרו של מוסקבה נראית כמו חייזר מהעתיד עם אין סוף מחושים. העיר בנויה לפי טבעות - כשהטבעת הפנימית ביותר היא המרכז, וכותרה עצום. ויש מסביבה עוד שתיים או שלוש טבעות שהן רחבות בהרבה אך גם הן נחשבות לחלק ממוסקבה. הרגשתי מבולבלת במרחבים העצומים. האפליקציות הקלו עלי ואף נהנתי לבלות זמן בנסיעות במטרו. אך החוויה הייתה אינטנסיבית כל פעם מחדש. שעות העומס היו המפחידות ביותר בגלל שאז המטרו נעשה צפוף עד אפס מקום. האנשים הצטרפו לזרמים של אנשים אחרים בצעידה מונוטונית-איטית לכיוון היציאות הבאות. מבחוץ המחזה נראה כמו טקס של צבא המוות, אך לא ניתן לצפות בו מבלי להפוך לאחד החיילים.
התעוררתי הפוכה יום אחד ומיהרתי לנסוע לכתובת של המקעקע. כשירדתי בתחנת המטרו, כתבתי לו שאני באה והוא כתב "סטופ, קבענו למחר". "אוקי, זה בסדר" כתבתי לו. האמת היא ששמחתי על היום הנוסף להתכונן עבור הדייט שלנו כי לא הייתה לי תלבושת מתאימה. רציתי משהו סקסי ללבוש בשביל בחור סקסי.
למזלי ממש ליד תחנת המטרו היה מרכז מסחרי ענק. זה היה קניון שעוצב כמו קניון "לאס וגאס", כאילו שהוא באמת בלאס וגאס, ולא בשכונה מרוחקת של מוסקבה. בפנים היו מותגים יוקרתיים, שלטי ניאון, מזרקות וגינות.
נדבקתי בקדחת הקניות והמשכתי להסתובב בקניון עוד כשלוש שעות, מטיילת בין חנויות של קוסמטיקה ואופנה. גם כשרציתי לצאת לא הצלחתי למצוא את היציאה ונתקעתי שם הרבה יותר זמן משרציתי.
זה היה הלילה בו מארק היה אמור לחזור. ניקיתי את הדירה לכבודו - החלפתי שקיות בפחים, שטפתי כלים, זרקתי פירות רקובים. החזרתי הכל למצב בו קיבלתי אותו ואף השלמתי חוסרים. בסוף מארק כתב לי שהוא חוזר רק מחר ולא הייתה לי ברירה אלא לחפש ריגושים במקום אחר.

קבעתי לפגוש בחור מהטינדר - קראו לו סרגיי, הוא דיבר אנגלית ואהב בחורות עם מסכות גז. הוא איש הייטק שהתייאש מהשגרה המשרדית ומנסה למצוא עבודה מהבית. סרגיי נוסע כל שנה לפסטיבל של חודש בלבנון, לדבריו - בלבנון נערכים הפסטיבלים הכי מגניבים.
סרגיי לקח אותי למועדון מחתרתי בסמוך לשדרה הראשית. נערך ערב אימפרוביזציה - ערב יום הולדת לאחד ממקימי המקום. המופע נפתח עם פואטרי סלאם בליווי ניגוני ג'אז והמשיך למופעי מוזיקה אקספרמנטליים מאולתרים. נראה שדבר לא תוכנן, הנגנים התחלפו לפי רצונם והמשתתפים זרמו עם מה שהרגיש להם נכון. הנוכחים היו מוזרים. הם היו שונים מהפריקים שראיתי בבור של מוסקבה - הם היו מבוגרים והתנהגו כמו משוגעים. הייתה שם בחורה צעירה אחת - היה לה שיער קצוץ מחומצן ללבן, חולצה מכופתרת לבנה, מכנס מחויט תואם ונעליים לבנות. היא רקדה למצלמה בתנועות ריקוד של מקצוענית. בחיי לא ראיתי בחורה רוקדת יפה כמוהה. הגרנד פינלה היה - boob flashing נועז היישר למצלמה. השדיים שלה היו מדהימים לא פחות מיכולות הריקוד שלה. למרבה הצער, סרגיי - הדייט שלי, עניין אותי הרבה פחות. נפרדתי ממנו זמן קצר לאחר מכן וחזרתי לדירה.

בבוקר עשיתי בשנית את הדרך לחור התחת של מוסקבה. הפעם - עם אאוטפיט יפה. בדרך לביתו של המקעקע שמתי לב שהקניון רחוק מלהיות הבניין ההזוי היחיד. כל בנייני המגורים נבנו באותו סגנון - בנייני דירות של 50-60 קומות, באותם צבעים, ברחובות ישרים. מדי פעם נראה בניין עתידני מוזר, חותך את הנוף האורבני.
המקעקע הגיע לאסוף אותי מהכניסה לביתו, לא ידעתי למה לצפות כי לא ממש היו לו תמונות באינסטגרם, אבל הוא היה חתיך. קראו לו ניקיטה. שאלתי אותו אם הוא שם לב שאני מדברת מוזר והוא אמר שהיו פעמים בהן התייחסתי לעצמי בגוף נקבה ואז בגוף זכר, אז הוא לא ידע את מי הוא הולך לפגוש. למעשה הקלדתי בעזרת אוטוקורקט ולא התאמצתי מספיק בשביל לקרוא את המשפטים שהקלדתי.
הסטודיו היה - הדירה שהוא גר בה. הוא סיפר שבמקור הוא מבריאנסק - עיר רוסית, בקרבת הגבול עם אוקראינה ובלרוס. הוא עבר למוסקבה ביחד עם חבר שגם הוא מבריאנסק. הבניין בה הדירה שוכנת היה חדש בהרבה מהבניין בו גרתי במרכז העיר, כמו שאפשר לצפות - אם מתרחקים מהמרכז מקבלים יותר, בעלות מוזלת. בדירה היה פרקט לינולאום בכל החדרים, שתי מרפסות, מטבח גדול. עם זאת, העיצוב היה מינימליסטי. בחדר של ניקיטה היה: מזרן, שולחן כתיבה וכיסא, ארונית מדפים, ושתי כריות של ספה לשבת עליהן. בתור ארון היה לו את המרחב במרפסת הסגורה, בה הוא שמר בגדים בשקיות זבל.

הדבר הראשון שדיברנו עליו היה האדריכלות בשכונה שלו. הוא הצביע על בניינים ספציפיים שבעיניו נראים מגוחכים במיוחד. סיפר איך אתמול ב3 בלילה כולם התעוררו בגלל שרכב התהפך על הכביש בחוץ. הוא מעדיף לגור במקום כזה מאשר במרכז, בגלל המחיר. יש חנויות מסביב וכל מה שהוא צריך נמצא במרחק הליכה. הוא דיבר על בריאסק ועל איך שרוב האנשים לא יוצאים מבריאנסק. ואלו שכן נשארים מין טיפוסים מבריאסק לאורך כל חייהם. כמו השותף שלו - שעבר לעיר אחרת אבל העבודה שהוא מצא היא בקיוסק שנמצא בקומת הקרקע של הבניין. "הם לא רוצים להסתכן, הם רוצים להשאר באזור הנוחות שלהם". הסביר ניקיטיה.
הוא דיבר הרבה על סגנון האומנות שלו - על הקעקועים, ועל איך שקשה למצוא אנשים שאוהבים דווקא את הסגנון הזה. הסתכלתי על הסקצ' בוק שלו ובחרתי ציור אבסטרקטי שאהבתי. "ציירתי את זה אתמול בלילה ולא חשבתי שזה יהפוך לקעקוע" אמר ניקיטה. חשבתי שזה מושלם.
להגיע אל ניקיטה לקעקוע היייתה האטרקציה הכי טובה שיכולתי לעשות. למרות שהוא עבד בבית, הוא מקצועי ויעיל מהרבה מקעקעים שהתקעקתי אצלם. בנוסף לכך הוא בן אדם מיוחד והיה לי כיף להכיר אותו. בעיקר למדתי רבות על מערכת החינוך רוסית - שהיא מחורבנת ברובה. ניקיטה למד "הגנת סייבר" באוניברסיטה, הבריז מכל הקורסים, איך שהוא החליק את הציונים, סיים עם תואר, והיום הוא מקעקע. החלק המוזר היה הידע הכללי שחסר לו - הוא לא ידע באיזו מדינה נמצאת העיר קהיר, או בודפשט. הוא שאל אם ירושלים היא עיר עתיקה ועניתי "קיימת לפחות מאז צליבת ישו". סיפרתי שירושלים היא מרכז דתי עבור היהודים, הנוצרים וגם המוסלמים. נראה שכל האינפורמציה הזאת חדשה לו. וכל זה בלי לדבר על האנגלית שהם לא לומדים בבית ספר.
אם תשאלו אותי זה מתכון לשטיפה מוחית אמיתית. בכל זאת, ניקיטה לא היה אחד מן העדר, היה לו חלומות על לקעקע בברלין ולהתפרנס מן האמנות שלו.
אחרי שהוא סיים את מרבית העבודה, החלטנו לקחת הפסקה לעישונים. אני עישנתי סיגריה וניקיטה עישן גראס מתוך פייפ. לעשן פייפ זה קטע רוסי שנובע מתוך חסכנות. סירבתי לשאכטה כשהוא הציע לי, פשוט כי ראיתי כמה נשאר לו בשקית - פרורון. ניקיטה אמר שזה אמור להספיק לו עד מחר. ריחמתי עליו. הרגשתי טוב לשלם לו 11,000 רובל בסוף העבודה ולדעת שזה ילך לשכ"ד וגראס. כנראה שהייתי צריכה לעשות מוב על ניקיטה, ולא עשיתי את זה. על כל פנים נותרה לי מזכרת לעד.

אחרי כמעט שבוע לבדי בדירה של מארק, הוא חזר הביתה. הוא נכנס הביתה עם חבר ומיד מזג לי אלכוהול. "נצא לאכול ונחזור אחר כך" אמר מארק. היה לו קור רוח יוצא מן הכלל, הוא אהב לשתות בדיוק כמו ששיארתי, ו-הוא היה חתיך. בדקות הספורות שהוא בילה בבית, הוא הסביר לי איך להדליק את המקרן ולצפות בסרטים דרך המק בוק. הייתה לו מערכת קולנוע ביתית. חשבתי שזה לא יכול להיות מושלם יותר אבל הערב רק השתפר כשהוא חזר.
כבר בשלב ההוא הייתי שיכורה מעט, מסטולה, יושבת במיטה שלו וצופה באופוריה. מארק מזג לי עוד שתיה ונכנס להתקלח. צפיתי באופוריה עד שנעשיתי רעבה והכנתי לעצמי אוכל. אני בטוחה שמארק הרגיש קצת מוזר כשיצא מהמקלחת וראה אותי מבשלת במטבח שלו כאילו שאני גרה שם. כיבדתי אותו בג'וינט שלי והוא הציע לי פס של קוק. מארק, מסתבר, גדל בארץ ואז חזר למוסקבה. ההורים שלו עדיין גרים בישראל והוא מבקר אותם כל כמה זמן. העברית שלו הייתה מצוינת, מה שהיה נהדר מבחינתי. הוא הכיר את כל המסיבות שהלכתי אליהן וטייל בכל העולם. העבודה שלו היא: צלם בטלוויזיה.
אחרי שיחת ההיכרות, נכנסנו למיטה והמשכנו לראות אופוריה ולשתות אלכוהול. לא עבר הרבה זמן עד שהתחלנו להזדיין. אני לא זוכרת איך הוא ניסח את זה, אבל מתי שהוא באמצע הוא שאל אותי אם אני מוכנה לסקס לא מחייב. "סקס לא מחייב זה כל מה שאני מוכנה אליו" אמרתי. שזה באמת נכון אבל בהמשך דווקא המשפט הזה צרם לי. מארק הוא בחור מגניב וזיון מצוין בנוסף לכל.
הוא אמר "מעניין תוך כמה זמן הבנת שיהיה משהו", "די מהר" עניתי.
הייתי במחזור והכתמתי לו את המצעים. הוא אמר שלא אכפת לו אבל אחרי הבוקר השני ביחד זה התחיל להראות כמו זירת רצח. הרגשתי שנפלתי לקשר שמבחינתי היה קצת יותר מ"לא מחייב", זה התבטא בכך שחיכיתי לו בבית כמו כלב שמחכה לבעלים שלו. התנהגתי כמו עקרת בית והתבאסתי שהוא עובד במקום לבוא הביתה ולהזדיין איתי. התחלתי לחלום סיוטים מוזרים על בחורות שגונבות את תשומת הלב שלו ממני.
הבנתי שאני חייבת להסתלק.